ידידים רבים היו לו, אולם כאלה שניתן לקרוא להם חברים, היו רק שלושה. גם הם לא כולם שווים. רק אחד מהם היה לו לחבר בלב ובנפש, לא משה ידו מתוך ידו. ימים ולילות היו קשורים יחדיו בעבותות אהבה, עד כי כל רואיהם העידו עליהם כי מאז דוד ויונתן לא נראו צמד חברים כמוהם.
השני היה חבר לדעה ולשיחה. נושאים משותפים רבים היו להם, ואף בילו יחדיו לא מעט, אלא שהקשר ביניהם לא היה כה חזק.
השלישי היה חבר על גבול הידידות. אמנם נפגשו מפעם לפעם והראו זה לזה אותות חיבה, ואף שמחו זה עם זה, אולם היתה זו אהבה על אש נמוכה, מסוג החברויות שהיום קיימות ומחר נמוגות.
תמיד היה שליו ורגוע. הוא סבר כי אם תבוא עליו חלילה צרה, יעמדו לימינו חבריו הטובים, איש איש לפי סדר קרבתו. עד שבאה המציאות המרה וטפחה על פניו.
היה זה במסגרת עבודתו באחד ממשרדי המלוכה. שנים עשה את מלאכתו במסירות ובאמונה. בהתמדה עלה מדרגה לדרגה. אנשים צרי עין לא יכלו לראות בהצלחתו, והעלילו עליו שמעל בתפקידו. הדברים הגיעו לאוזני המלך.
האיש פוטר ממשרתו, כשבידו מכתב מארמון המלוכה המודיע כי בעוד שלושה ימים עליו להתייצב לפני המלך.
עולמו חשך עליו באחת. כאשר ניסה לברר על מה חרי האף הגדול, התבררה לו העלילה וברכיו פקו. מתוך האפלה הבליח ניצוץ אור. הוא נזכר בחברו הטוב משכבר הימים, מי שנפשו קשורה בנפשו. ודאי יוכל לעזור לו ולהיות לו למליץ טוב בבית המלך.
אלא שכאשר דפק על דלת בית רעהו, סיפר לו על העלילה וביקש ממנו בתחנונים שיואיל לבוא עמו אל המלך, סירב הלה ללוות אותו בדרכו הקשה.
בעיניים דומעות ובלב שבור עזב את ביתו של הראשון והלך אל חברו השני, אולי משם תצמח הישועה. בבית ידידו השני נשמעה הבשורה הרעה בצער ובכאב, ניכר היה כי משתתף הוא בכנות בצערו. אולם כשנתבקש לעזור אמר: "צר לי, אמנם איני יכול להכנס עמך אל המלך, אך אלווה אותך עד לשער הארמון…"
בלית ברירה פנה אל חברו השלישי, שבו לא תלה כל תקווה. כששמע החבר את כל אשר קרהו, מיהר והציע שהוא ילווה אותו אל המלך: "אני אמליץ עליך טוב בכל פה ולשון, לא אתן כי תיגע בך הרעה…"
* * *
בבוא יום פקודה, עת נקרא האדם לעלות אל כס המשפט, הכסף מלוה רק אותו עד פתח ביתו. חבריו, ידידיו ובני המשפחה מלווים אותו עד הקבר ושבים לביתם. רק המצוות והמעשים הטובים מלווים אותו עד כיסא הכבוד ומלמדים עליו זכות.
אילו ידע זאת האדם, היה נאמן להם יותר…