בזיכרונה של יהדות ליטא שמורה הפרשה של הנחת אבן הפינה לישיבת וולוז`ין, אותה אכסניה של תורה שהוציאה את גדולי הדורות האחרונים מאז ימי הגר"א.
היו אומרים בליטא כי מדמעותיו הרותחות של רבי חיים מוולוז`ין, אשר נשרו מעיניו במשך שעה ארוכה, היה אפשר לגבל את החימר לאבן פינה. ואמנם, דמעות טהורות אלו שנמהלו בעפר יסודה של הישיבה ונספגו באושיות עמודיה, הן שעמדו לישיבה במשך שנים רבות, תחת מטות הרשע של ניקולאי ועוזריו, והם ששמרו על טהרת תורתם של לומדיה.
לצורך החזקת ישיבתו המפורסמת הקים רבי חיים מוולוז`ין רשת של גבאי צדקה שהיו מתרימים בערים ובכפרים.
פעם בא לפניו אחד הגבאים ואמר: בכל מסע שאני עורך, הולך לאיבוד זמן יקר בהליכתי מכפר לכפר. שכן לעתים אני מתעכב כמה ימים בציפייה לעגלה שתביא אותי לתחנתי הבאה. בזמן זה יכולתי להתרים אנשים נוספים ולהגדיל את הכנסות הישיבה.
הוא הציע שהישיבה תממן קניית מרכבה שתסיע אותו בזמן קצר ממקום למקום. היו אלו דברים של טעם, ואכן, הצעתו נתקבלה.
מעתה שוב לא הוצרך המשולח לכתת את רגליו במשעולים המאובקים ובדרכים המרופשות, בגדיו לא התרפטו ונעליו לא התלכלכו. מופיע היה בבגדי כבוד, ואף קיבל כסף רב יותר, אשר היה קודש להחזקת התורה.
במסעו הגיע אותו משולח לביתו של נדיב הגר בכפר מרוחק. אותו עשיר היה רגיל להרים תרומה בסך חמישים רובל אחת לשנה, הון עתק במושגי אותם ימים. עתה, כשהגיע המתרים, הזעיף הכפרי את פניו לעומתו. הוא הביט במרכבה הממתינה בחוץ, ואמר: "מצטער, איני נותן אפילו פרוטה אחת!"
"מדוע", שאל המשולח, נדהם, "מה אירע?"
אולם הוא לא קיבל תשובה, ולא הצליח לשנות את דעת התורם. להיפך, הלה הוסיף שהוא מצטער על כל הסכומים שתרם עד כה. תמה המתרים ועזב את המקום. כשהשלים את מסלולו, התייצב לפני ראש הישיבה ומסר את הכספים בצירוף רשימת התורמים. עיין ראש הישיבה והבחין בהיעדר שמו של אותו תורם קבוע. סח לו המשולח את כל אותו מעשה.
קם רבי חיים ואמר: "הבה ניסע לשם! אם יש טענות בפיו, ברצוני לשומען. אם עלי לתקן ולשפר, אעשה כן!"
ראה העשיר את הגאון הנערץ עולה לביתו, וחרד לקראתו במלוא הכבוד.
פנה הגאון ושאל: "מה ראה מר להפסיק את תמיכתו בישיבה?"
נענה העשיר ואמר: "כל ימי חשבתי שתומך אני בבני תורה עניים. אך כשראיתי את המשולח מופיע בכרכרה רתומה לסוס אביר, אמרתי לנפשי שאיני מוכן לתרום לאחזקת סוסים"…
שאל ראש הישיבה אם בקי הוא בחומש. למרות שלא היה תלמיד חכם, השיב שפסוקי החומש נהירים לו.
"אם כן", אמר ראש הישיבה, "אסביר לך. נאמר על בצלאל שבנה את המשכן: `וימלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת, ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת` (שמות ל"ה, ל"א-ל"ב). נשאלת שאלה: הן כדי לעבוד בזהב ובכסף יש צורך בכישרון ובניסיון, ולא "לחשוב מחשבות"!
ההסבר הוא: הן המשכן הוקם מתרומות של יהודים. היו שנתנו ברצון ובהתלהבות, והיו שנתנו בקרירות. בצלאל ניחן ברוח אלוקים, ברוח הקודש, "לחשוב מחשבות". הוא הכיר את מחשבת הנותן. מזהבם של הנותנים בהתלהבות הוא עשה את ארון הברית, מזהבם של הנותנים בהתלהבות פחותה, הוא עשה את יתר הכלים. בפחות מכך, הוא עשה את ציפוי העמודים, וכן הלאה.
סיים ראש הישיבה: "אם כוונתך רצויה והתלהבותך רבה לתרום ללומדי תורה, יסובבו מן השמים שתרומתך תגיע ישירות לבחירי הישיבה. לעומת זאת, הנותנים בקרירות ובאדישות, מכספם נקנה וניזון הסוס"…
המטרה שלשמה נבנה המשכן, הוגדרה בתורה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח`). כלומר, היעד שלמענו הקימו ישראל את המשכן, הוא השראת השכינה עלי אדמות.
הקב"ה רצה שמקום השראת השכינה ייבנה בקדושה ובטהרה. לכן נבחר בצלאל שהיה נין ונכד לחור, שמסר את נפשו על קידוש ה`, בעת שחטא העם בחטא העגל. "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, עשה את כל אשר ציווה ה` את משה" (שמות ל"ח, כ"ב).
גם בגדי הקודש שהוכנו לאהרן הכהן, נעשו מתחילתם בקדושה יתירה, כדי שישפיעו שפע קודש על הלובש אותם.
ככל שמחשבת ה"לשמה" מושקעת יותר ויותר, אף בשלבים המוקדמים של ההכנה, כן היא פועלת יותר לאורך השנים. לכן הצטווה משה להזהיר את האומנים העוסקים במלאכת עשיית הבגדים, אשר לבטח היו בעלי מדרגה גדולה ביראה ובצדקה, כי יעשום בקדושה יתירה.
בית המקדש הראשון, הבניין המקודש בעולם ומקום השראת השכינה, מאחר שבבנייתו סייע חירם מלך צור, סופו שנחרב. כזה גם היה גורלו של המקדש השני, אשר נבנה בסיועו של כורש מלך פרס. מכיוון שכספו, ונדבתו לא באו רק מכיסם של ישראל טהורים, לא עמדה לו קדושתו לאורך ימים, והוא נחרב.
לעומתם, נבנה המשכן על ידי משה רבינו ובצלאל בן אורי, יחד עם אומנים צדיקים ויראי שמים שבעם. ואכן, יד זר לא שלטה בו והוא נגנז, אך שמור וקיים.
עתה נותר לנו לצפות לבנייתו של בית המקדש השלישי, שיבנה ממסד עד טפחות בקדושה ובטהרה. כך לא ישלטו בו לעולם ידיים זדוניות, והוא ילוונו לדורות עולם.