בן דורנו אנין הטעם נבעת למקרא עבודת הקרבנות. לדעתו, תיאורי הפולחן וחובותיו שייכים לתקופה הפרימיטיבית בחיי העם. אך למעשה, בכל הדורות ידעו שעבודת הקרבנות היא עיקר חשוב בתורת ישראל. עיקר, שמוטל עלינו לבאר את תוכנו.

כבר במושג "קרבן" עצמו טמון משהו מן הפתרון. שורש מילה זו הוא האותיות ק.ר.ב.-להיות קרוב, להתקרב לבורא. מושג זה עומד בניגוד גמור למושג קרבן בשפות אחרות, שבהן משמעות המילה היא (בשפות לטיניות לפחות, לדוגמה, באנגלית OFERING): הגשת מנחה, מתנה או תקרובת. אין כאן רק ניגוד מילים, כי אם ניגוד של תפיסות עולם.

האידיאה הישראלית ביטלה את הערכת הפולחן כערך מוחלט ועליון, כפי שמעריכה אותו האלילות. בפולחן האלילי תלוי גורל חיי האלוהות… ואילו לפי אמונת ישראל אין "גורל" הא-ל תלוי בו בשום בחינה… הוא אינו אלא גילוי החסד האלוקי כלפי בני האדם. אין לא-ל "צורך" בו. בעוד שבעבודות האלילים השונות מטרת הקרבן היתה להגיש שי לאליל, ביהדות הכיוון שונה לחלוטין. איננו מעניקים לבורא מאומה. בהקרבת הקרבנות אנו פועלים על נפשנו פנימה, כדי שתדע לפנות לבורא באופן עמוק ופנימי.

אולם ישאל השואל המודרני: כלום זו הדרך הראויה להתקרב לאלוקים!? על ידי שחיטת כבשים?!

ובכן, האדם מתקרב אל האלוקים תוך כדי התמודדות קשה ומתמדת עם כוחות מנוגדים, הסוערים בלבו. כל שלב של התגברות על אינסטינקטים ועל יצרים אלו, באמצעות עשיית הטוב, הצדק, היושר ומערך המצוות – מוסיף נדבך של שלמות ושל אחדות לאישיותנו. זוהי אחדות השואבת מאחדותו של האלוקים עצמו.

כאשר האדם חוטא, נפרם אריג אחדות עדין זה. החטא הוא החטאת המטרה. הוא מעשה שנעשה שלא בהתאם להכרת האדם. למענו נוצר הקרבן, באמצעותו יש ביכולתו לזכות להתקרבות מחודשת.

הקרבן אינו תכלית כשלעצמה, הוא אמצעי להתקרבות אל הקב"ה. ההשתתפות של מביא הקרבן העומד ליד קרבנו, באה כדי לסייע לו לשבור את ליבו לפני הקב"ה, ולהגיע להכנעה. כאשר הוא עומד ליד קרבנו ורואה את אשר נעשה לבהמה שהוא מקריב, הוא נותן את דעתו לחטאו. הוא מבין כי מן הראוי היה שפעולת הזביחה וההקטרה תיעשה בגופו, אלא שבחסדי הבורא הומר גופו בגופה של הבהמה הנקטרת.

כל זה לא יתכן ללא גישה של הכנעה מוחלטת. הכרת החטא היא תנאי ראשון. כאשר האדם מכיר בחטאו, ולבו נשבר בקרבו על היותו מורד בקב"ה, ניתנת לו אפשרות לבטא בביטוי חיצוני את כניעתו לפני ה`. הביטוי הוא הקרבת הקרבן.

אולם כאשר הוא ממשיך להיות שקוע בתאוות ובתועבות, ועם זאת, הוא ממשיך לבוא ולהקריב קרבן בבית המקדש, מעשה הקרבה מתרוקן מתוכנו והופך להיות (משלי כ"א, כ"ז) "זבח רשעים – תועבה", כדברי הנביא.

תועבות רבות נעשו בירושלים, אך בד בבד, במקביל לעבירות, המשיך העם לבוא לבית המקדש ולהקריב את קרבנותיו. מוסר כפול זה, הינו בלתי נסבל בעיני הקב"ה, וכנגדו יצא הנביא ישעיהו בדבר ה`: "שמעו דבר ה` קציני סדום, האזינו תורת אלוקינו עם עמורה. למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה`, שבעתי עולות אילים וחלב מראים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" (ישעיהו א`, י`-י"א). באופן זה, של פזילה לאלילים זרים, אין הבורא מעוניין בקרבנות.

גם הנביא הושע מדגיש את הגיחוך, ברצון לאחוז בעולות ובזבח ביד האחת, ולברוח מחסד ודעת אלוקים ביד האחרת: "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלוקים מעולות. והמה כאדם עברו ברית, שם בגדו בי" (הושע ו`, ו`-ז`).

אילו היה הקב"ה `נהנה` מהקרבן עצמו, כמלך בשר ודם המקבל מתנה, ובעקבות זאת היה מוחל לנותן המתנה על חטאו, היה אולי מקום להצדיק כל הבאת קרבן, שהרי נתינת המתנה גורמת למחילה. אולם מאחר שהקב"ה אינו נהנה מהקרבן, ואינו צריך אותו, נמצא כי אין לחוטא חלק כלשהו בהשגת הכפרה, והכול נובע מהקב"ה לבדו. אין לבורא כל "שותף" במחילת הפשעים. וזהו שאומר הנביא: "אנוכי אנוכי הוא מוחה פשעיך למעני, וחטאתיך לא אזכור" (ישעיה מ"ג, כ"ה). "אנוכי", ורק "אנוכי", ללא השתתפות של החוטא, "הוא מוחה פשעיך למעני". הכול בא מעמי, ללא תשלום ותמורה שהתקבלו ממישהו.

כאשר החוטא יודע זאת וליבו לב נשבר ונדכה, כאשר הוא מבין כי לא נתן לבורא מאומה, אלא "הוציא לפועל את מחשבת התשובה שבלבו", הקב"ה ברוב רחמיו מוחה לבדו את פשעיו.

נביא סיפור הממחיש את הגישה הנכונה:

איכר שלח את פרותיו לרעות באחו. באו וסיפרו לפריץ שהפרות פלשו לשדותיו, והלה הורה להחרימן ולהביאן למכלאותיו.

חשכו עיניו של האיכר. הפרות היו כל אוצרו, כמעט כל רכושו. מה יעשה? כיצד ישיב לעצמו את פרותיו? הלא הפריץ רודן הוא, דברו חוק, ובפני זעמו מי יעמוד?

הלך האיכר ושאל בעצת חבריו. אמרו לו: "הרגע! בשבוע שעבר אירע מקרה דומה, פרותיו של פלוני פלשו לשדות הפריץ והוחרמו. מה עשה אותו אדם, עלה לטירת הפריץ ודורון בידו, טנא מלא פירות. הפריץ, אכן, התרצה והשיב לו את הפרות!

אורו פניו של האיכר. מיהר ונטל טנא, גדש אותו תפוחים גדולים, נשאו על כתפו ועלה אל הטירה. אמר למשרת שפתח לפניו את הדלת: "דורון לפריץ". הצטודד המשרת והניחו לעבור. הניח האיכר את הטנא על המרבד ויצא מהטירה. שם את פניו אל מכלאות הבקר, ודרש את פרותיו. הממונה, שראהו בא מן הטירה, בטוח היה שכבר הסדיר את ענייניו. הוציא לו את הפרות, והאיכר נהג אותן לביקתתו שמח וטוב לב.

כעבור שעה קלה ירד הפריץ מחדרו, ופניו קדרו למראה טנא הפירות שבחדר המבוא. "מה זה?" שאל.

"פלוני האיכר הניחו כאן ונטל את פרותיו המוחרמות", ענו לו.

עיניו של הפריץ ירו גיצים: "חוצפה שכזאת! מהרו, קחו את הטנא ולכו לביקתתו, החרימו את כל בהמותיו וריגמו אותו בתפוחים אלו!"

משרתי הפריץ הגיעו לביקתתו של האיכר העולז והשביתו את שמחתו. הם החרימו את פרותיו וכפתוהו לכלונסאות הגדר כדי לרוגמו בתפוחיו.

"עיצרו", קרא האיכר בתחנונים, "זהו משגה! קרתה כאן טעות! אני יכול להוכיח זאת! הביאוני אל הפריץ והכול יתברר. האמת תצא לאור".

נבוכו המשרתים, נטלוהו עימם אל הפריץ. כשראהו הפריץ, בערה חמתו: "השליכוהו לבור הכלא!" ציווה בחרון אפו. ידיים חסונות אחזו באיכר שזעק במחאה: "אדוני הפריץ, זהו יחס של איפה ואיפה, משוא פנים ואפליה! לפני שבוע רמסו פרותיו של פלוני את שדותיך, ותמורת טנא פירות, שיחררת את פרותיו. ועכשיו, כשהבאתי גם אני טנא פירות, מחרים אתה את פרותי ומצווה לרוגמני ולהשליכני אל הבור? איפה הצדק, היכן היושר?"

עמדו המשרתים מהססים, ממתינים לתשובתו של הפריץ. והלה ענה: "איך לא תבין? הפרות הוחרמו כדין. הן פלשו לשדותי, וגרמו נזקים. חברך הבין את גודל אשמתו, בא והבטיח שישגיח מעתה על העדר, התנצל על הנזקים, והצהיר שהמקרה לא יישנה. הלה ביקש סליחה והביא דורון. נתרציתי לו ושיחררתי את פרותיו. אבל אתה, בתחילה פלשו פרותיך לשדותי, ואתה נהגת מעשה `בעל בית`, כאילו השדות שלך. לאחר מכן עלית לכאן והנחת בהיעדרי על המרבד את סל הפירות, שוב מעשה `בעל בית`. מכאן פנית אל המכלאות ודרשת את הפרות, מעשה `בעל בית`… ובכן, אני אוכיח לך מיהו בעל הבית האמיתי!"

הנמשל: הקרבנות באים לבטא הכנעה וכפיפות קומה בפני אדון כול. אם יביאום באופן זה, יעוררו רחמים והתרצות, יגרמו קרבה ומאור פנים ויכפרו על העוונות. אולם, אם האדם סבור שהקרבנות נותנים לו היתר לשוב לחטוא, אדרבה, הקרבנות עלולים לעורר חרון אף!

בתוככי האדם מתחולל מאבק מתמיד בין כוחות הגוף – השואפים למילוי הרצונות הגשמיים, לבין כוחות הנפש – המבקשים להעלות את האדם מבחינה רוחנית. כאשר אדם חוטא, הוא נכנע לכוחות הגוף. תהליך זה גורם להגברת הכוח הגשמי המצוי בתוככי האדם, ובד בבד הוא גורם את החלשת הצד הרוחני המצוי בקרבו.

הבהמה שהאדם מקריב על גבי המזבח, מסמלת את הכוח החומרי, הכוח הבהמי שבאדם. כאשר הקרבן נשחט לשם אלוקים, הדבר מהווה ביטוי לרצונו של האדם המקריב: להחליש את הבהמיות המצויה בקרבו, לקדש את גופו ולהעמיד גם את ישותו הגשמית לשירות הבורא. הקרבת הקרבן מלווה בתהליך מחשבתי, המבטא נכונות פנימית לעשיית צעדים אלו של התקרבות, של הטהרות ושל זניחת הרדיפה אחרי נהנתנות. בכך מתקרב האדם לבוראו.

בימינו, בית המקדש אינו עומד על תלו ואין באפשרותנו להקריב קרבנות. אך קיים "תחליף", והוא הצום. הצום מחליש את כוחות הגוף ומקרב את רוחו של האדם לבורא. האדם שעד כה בטח בחוסנו הגופני, חש באופן ברור בחולשתו, והוא מגיע להכרה שטוב יעשה אם ישקיע את כל כוחותיו בטיפוח הצד הרוחני שבו. ואכן, עם סיום הצום אנו מסכמים רעיון זה בתפילה מיוחדת שבה אנו משווים את הצום לקרבן: " יהי רצון מלפניך, שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט היום, כחלב המונח על המזבח לפניך ". רעיון זה מבטא את ההתקרבות – ההקרבה – שחלה ביום התענית, את התהליך הרוחני שהתגבר ביום זה והביס את מנעמי העולם החומריים.