בזמן שבית המקדש היה קיים היתה מוטלת מצוה על כל אדם מישראל לתרום מחצית השקל בכל שנה ושנה, כדי לקנות את קרבנות הציבור לבית המקדש. קרבנות הציבור הם עולת התמיד, המוספים, הנסכים, היין, המנחות, והקטורת.
_x000D_
השקלים היו צריכים להגיע לבית המקדש עד ראש חודש ניסן. בראש חודש ניסן היו קונים קרבנות מהתרומה החדשה, וצריך שיהיה לכל עם ישראל חלק באותם הקורבנות, שהרי הם באים לכפר על כל ישראל.
_x000D_
בראש חודש אדר התחילו להודיע לעם שיכין כל אחד ואחד את מחצית השקל, כמו כן, תקנו חכמים שבשבת הסמוכה לחודש אדר יקראו בתורה את פרשת שקלים. גם היום שאין בית המקדש קיים ואין קרבנות, וגם מצות מחצית השקל אינה נוהגת, קוראים למפטיר בפרשת "כי תשא" שבה נאמרה מצוות תרומת מחצית השקל. כדי שתחשב לנו הקריאה כאילו קיימנו את המצוה בפועל.
_x000D_
מחצית השקל באה לכפר על חטא העגל שבו חטאו ישראל. משה התקשה להבין כיצד יכול מטבע כה קטן להוות כופר נפש לאלה שהשתחוו לעגל. הוציא הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת לכסא הכבוד והראהו למשה ואמר לו: כזה יתנו (תנחומא, כי תשא). אדם העוקר את עצמו מן החטא ושב בתשובה שלמה בכל לבו, המטבע שהוא נותן מכפר עליו. מטבע זה, אם האדם נותנו בהתלהבות של אש, הרי הוא כאילו גנוז מתחת לכסא הכבוד, שכך אמרו חכמים: "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד!"
_x000D_
מדוע ציותה התורה לתרום מחצית השקל ולא שקל שלם?
_x000D_
בניגוד לכל מגבית אחרת, לא תרו אחר התורמים הגדולים. ליתר דיוק, כלל לא דאגו להכנסות. לו רצה אדם עשיר להתבלט בתרומותיו הנדיבות, חייב היה לחפש כתובת אחרת. כאן, במגבית זו, נדרש ממנו בדיוק מחצית השקל. מחצית ותו לא, כנאמר: (שמות ל`, ט"ו) "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל".
_x000D_
מגבית זו נערכה במתכונתה המיוחדת כדי לחדש מספר אמיתות בלבבות. אמיתות, המעלות חלודה בשגרת ימי השנה. זו היתה הזדמנות נאותה לרענן בתודעה את השוויון המוחלט של כל בני ישראל. התרומה האחידה של מחצית השקל מחקה – במעשה מוחשי – את כל ההבדלים המלאכותיים המפרידים בין חלקי העם. החובה לתרום בשווה ובדיוק אותו סכום כפתה אחדות, יצרה שותפות גורל והעניקה לכל אדם זהות דומה. הכל נוכחו לדעת, שאין חשיבות להבדלי עדות או למעמד כלכלי, חברתי ואינטלקטואלי שונה. כי לפני הבורא – כולם שווים.
_x000D_
בכסף, שנאסף במגבית זו, תלויה היתה כפרת הכלל. עליה איפוא לצמוח מתוך העם, התורם את חלקו בשווה, ללא העדפה וללא הבלטת יתרון כלשהו.
_x000D_
את קרבנות הציבור מימנו מכסף שנאסף במגבית זו. היתה כאן פנייה אל כל יחיד, שנדרש לתרום את חלקו. אם לא מילא אדם את חובתו כחוק למגבית זו, לא יוכל רעהו להשלים את חלקו.
_x000D_
אך מדוע מחצית השקל דווקא? כלום תרומת שקל שלם לא תשרת אותן מטרות רוחניות?
_x000D_
התשובה היא: לא! תחושת החצי חשובה היא מאד. החצי מורה, שאתה הפרט כפרט, זקוק לרעך, כדי להגיע לשלמות. לעולם אינך יכול להשלים לבדך את כפרת העם ולהביאו אל תיקונו. מעצם מהותה של עבודה זו, המוטלת על כולם כאחד, כל אחד הוא חצי הזקוק להשלמה.
_x000D_
*מקור נוסף הקושר  את השקלים לתוכנו של חודש אדר. נאמר בגמרא (מגילה י"ג, ב`): גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל כדי להרע להם, לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא את שקליהם לשקליו.
_x000D_
שקלי הקודש של עם ישראל היו כעין תרופה שקדמה למכה שביקש המן להביא על עם ישראל. הקדמת שקלים אלו מנעה משקליו לפעול את פעולתם. השקלים מהווים כעין הקדמה למועד חג הפורים.
_x000D_
בהשמע גזירת המן, לבש מרדכי שק ואפר וזעק זעקה גדולה ומרה. אסתר שלחה את התך כדי לברר מהי הסיבה לזעקתו, ומרדכי ענה (אסתר ד`, ז`): "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו, ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודים לאבדם". לכאורה תמוה: מה ראה מרדכי להדגיש את פרשת הכסף? הרי בפועל לא נתן המן מאומה, שהרי אחשוורוש אמר לו (שם ג`, י"א): "הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך". מדוע היה צורך לחזור על מחשבתו של המן?
_x000D_
הסיבה היא שרצונו לשקול עשרת אלפי ככר כסף לגנזי המלך גילה איזו מסירות היתה להמן כדי לבצע את זממו, ועד כמה היה נחוש בהחלטתו להתנכל לישראל. מול מסירותו של המן היה צורך להציב מסירות גדולה לקיום המצוות. הדבר בוצע באמצעות השקלים שתרמו ישראל למקדש. תרומותיהם הוכיחו שכח נדבת לבם גובר על כוח נדבתו של המן.
_x000D_
הביטוי הפותח את פרשת שקלים (שמות ל`, י"ב): "כי תשא את ראש בני ישראל", מתפרש לא רק לענין מנין בני ישראל באמצעות השקלים, אלא גם במבחן עמוק יותר, כאשר תרומת השקלים זוקפת ומרוממת את ראשם של ישראל, בבחינת נשיאת ראש. שקלי הקודש ששקלו ישראל מקדמת דנא, מאז היותם במדבר סיני, יצרו בעם רוח של נדיבות עמוקה. זכות תרומת השקלים שנשנתה מדי שנה, הועילה להכרית כל מתנכל ולהתגבר על כל צר ומשטין. גם קריאת פרשת "שקלים" בימינו משמעותה פיתוח מידת הנדיבות בעם וממילא, גם הגנה שמיימית על העם בעת צרה.

_x000D_