בבית דין של מעלה בדקו ומצאו כי מעשיהם של בני העיירה המדוברת ראויים לתגמול באופן מיוחד. החליטו להעניק אפשרות מיוחדת במינה לכל הנפטרים בני העיירה מיום היווסדה ועד היום, לחזור לעולם הזה לשעה אחת.
כעבור ימים אחדים התפשטה השמועה. משהו קורה בבית הקברות המקומי, והכל רצו לראות מה מתרחש. מתקרבים הם לבית הקברות, ולבם נופל בקרבם. בית הקברות עוטה לבן, מאות הנפטרים, שהיו קבורים בו, קמו לפתע לתחיה, עטויים בתכריכיהם הצחורים, והחלו מתקדמים במהירות לעבר העיר.
"הנה סבא!" נשמעת הקריאה, "והנה חיים!" "וגם דוד", "הנה הרב זכרונו לברכה", נשמעות הקריאות המתפעמות בזו אחר זו. בני העיירה צופים במחזה, אינם יודעים מה לעשות עם עצמם מרוב התרגשות על הפגישה המחודשת עם קרוביהם. מבקשים הם להתחבק עמם, ליפול זה על צוארי זה בגעגועים. אולם למרבה הפלא, המתים מתעלמים מכל הסובב ואצים רצים אל העיר, לתדהמת כולם.
החידה נפתרה כאשר אחד הרצים פלט מפיו משפט תוך כדי מרוצתו: "מדוע אתם מעכבים אותנו, ניתנה לנו אך ורק שעה אחת לחיות, מעשר עד אחת עשרה, ועכשיו כבר עשר ושלוש דקות…"
ולאן רצים כולם? לבית הכנסת הגדול. בני העיירה רצים אחריהם.
בבית הכנסת חוטף כל אחד מהמתים ספר מארון הספרים ומתיישב ללמוד ללא דקה של שהיה. … דקות ספורות חולפות, ולא נשאר בארון הספרים אף לא ספר אחד, הכל נחטף, גם ספרי התהלים והסידורים.
אי אפשר לדבר אליהם מילה, שום דבר אינו מעניין אותם, הזמן חולף והם רוצים לנצל כל שניה. מחוגי השעון כבר מראים על עשר ושלושים, וקולות הלימוד והתפילה עולים עד לב השמים. מעולם לא ראה בית המדרש מחזה כזה, מאות אנשים אינם מוציאים את עיניהם מן הספר, ולו לרגע קט.
השעון מתקדם – עשר שלושים וחמש… עשר ארבעים… עשר ארבעים וחמש… כל דקה שחולפת מגבירה את דפיקות הלב, את הרצון להספיק עוד, לחטוף עוד מעט, לנצל כל חלקיק שניה…
נותרו עוד עשר דקות… תשע… שבע…
חמש…
שלוש…
שתיים…
אחת…
דממה! המתים שבו לקיברם.
* * *