שוטה הכפר וליצן הכפר הם שתי דמויות שאי אפשר לכפר המכבד את עצמו להתקיים בלעדיהם. הבעיה היא כי בדומה ליין המשתבח עם הזמן, כך משתבחת טיפשותו של הטיפש. וזאת, לא מעט באשמתו של הליצן, המוצא פורקן למשובתו בדמותו של השוטה.
השוטה לא אהב את הלץ. לא מפני שחכם היה דיו להכיר ברעה שהוא גורם לו, אלא משום שכך ציוו עליו אחיו הבריאים בנפשם, שחסה נפשם על אחיהם הנתון ללעג. הוא צווה לבל יקרב אליו ולא ידבר עמו מטוב ועד רע.
אך מוחו הקודח והפורה של הלץ לא נח ולא שקט. חייב הוא למצוא משהו שיניע את אמות הסיפים של הכפר. יושב הוא על ספסל מחוץ לבית הכנסת, ולפתע רואה הוא מול עיניו את השוטה, כשכל כולו מלוכלך בבוץ, כדרכם של שוטים האוהבים להשתכשך בביצות.
הלץ, שעבד בשיטת `לאט אבל בטוח`, עקב אחר השוטה ונכנס אחריו לבית הכנסת. השוטה התיישב ליד התנור, חיכך את כפות ידיו הקפואות זו בזו, ואמר: "אי, קר!" הלץ התיישב לידו, שפשף אף הוא את כפות ידיו, ואמר: "כן, קר!" הסב השוטה את ראשו וראה כי הלץ יושב לידו, והתרחק מעט. הלץ הכניס את ידו לתרמילו, הוציא בקבוק יי"ש, מזג שתי כוסיות, את האחת הגיש לפיו ואת השנייה מסר לשוטה, כשהוא מוסיף: "הא לך ר` יהודי, קח ותחמם את עצמותיך".
מול בקשה צנועה זו לא יכול אף אחד לעמוד. חזר השוטה וקירב עצמו אל הלץ, נטל את הכוסית, הריקה אל פיו וקרא בקול: "לחיים, לחיים, ידידי". "אם כבר ידידים", אמר הלץ, "הבה ונאכל משהו ביחד". הוא הוציא מתרמילו עוגיות והציע אותן לשוטה "ידידו".
לאט לאט הופשרו הלבבות. ללץ יש הרבה סבלנות. מדי יום מתקרב הוא יותר אל ידידו השוטה ומצליח הוא לרכוש את אמונו. וכך מסתובבים הם כחברים משכבר הימים.
באחד הימים, בשעת צהרים חמימה, הציע לו הלץ בנימה ידידותית לצאת יחד לטיול של צהרים אל מחוץ לכפר. "נטייל, נשתה קצת ונאכל קצת, יש עמי דברים טובים באמתחתי", המתיק עימו סוד.
השוטה אינו מבחין במלכודת שפורשים לרגליו, וצועד הוא בביטחון אחרי הלץ.
יוצאים הם אל מחוץ לכפר. בין העצים יושב הלץ ופורש שמיכה על הקרקע, מוציא מתרמילו מגדנות. יושבים הם לאכול, והשוטה ממלמל בעודו לועס: "אילו ידידים טובים אנחנו, חבל שעד היום לא היינו כך". הלץ מהנהן בהסכמה, מחייך כצופן סוד ואומר בלחש: "שמע, ידידי, לא לחינם הבאתיך לכאן, רוצה אני לגלות לך סוד, שאיש מלבדי אינו יודע עליו. מצאתיך איש נאמן כלבבי, ומשום כך בחרתי דווקא בך להיות שותפי". השוטה כורה את אוזניו, והלה ממשיך: "הרואה אתה את הביצה?" מורה הוא באצבעו אל הביצה המצויה סמוך לקצה הכפר. "ביצה מסוכנת היא זו". משיב השוטה. הלץ מנופף בידו: "שטויות והבלים, אחיזת עיניים היא זו, כך סבורים כולם. אך שמע, אספר לך מהו סודה של ביצה מדומה זו.
לפני רבות בשנים, כשסבות סבותי כבר התגוררו בכפר זה, שלט כאן פריץ גדול ועשיר בחוזקה. על ההר הסמוך היתה בנויה טירתו המפוארת. עשיר גדול היה, ואוצרות לו לאין ספור. באחד הימים פשטו גדודי קוזקים על הכפר, הפריץ נאלץ לברוח, ואת אוצרותיו מיהר לקבור".
"כאן קבור האוצר", אמר, הורה באצבע אל הביצה המאיימת ושתק.
משעברו דקות מספר של שתיקה המשיך: "כעת ברצוני להיכנס יחד עימך אל הביצה ולהוציא את האוצר, שיהיה אך ורק שלנו".
השוטה שישב המום, פתח את פיו: "אבל אנו עלולים לטבוע". והלה משיב: "הלא כבר אמרתי לך כי אך אחיזת עיניים היא זו, החלק החיצוני בלבד הוא ביצה, והשאר יבש. הבה ונלך!"
התרומם השוטה ממקומו בחיפזון, בלהיטותו מיהר וקפץ אל הביצה. ניסה להתקדם מעט, אך כל פסיעה נוספת גרמה לו לשקוע עמוק יותר. והלץ עומד על האדמה היבשה מבחוץ ומחייך בהנאה.
"עזור לי, הוציאני מכאן, איני יכול לזוז יותר, טובע אני בבוץ!" זועק השוטה.
"שוטה שכמוך", משיב הלץ ומחייך, "עד שעמלתי להכניסך לבוץ, רוצה אתה כי אוציא אותך? לא ולא! המתן עד שיבואו כל בני העיירה, יראו אותך בתוך הבוץ, ואז אוציא אותך".
*
אנו מאפשרים ליצר הרע להוביל אותנו, לפתות אותנו במעדנים ובמגדנות, בטיולים ובמשתאות. ומשקנה את אמוננו, הוא מטילנו במרמה אל תוך הבוץ.
יש להזהר בבחירת ה"ידידים"!