אם אתה חפץ להכיר את המושג "עולם הבא", שאל את עצמך ללא פחד: מי אתה? האם התשובה: "
אנו יודעים שגם אם המכניזם, ההרכב והכמויות של האדם, של פרה ושל קוף דומים, יש באדם משהו נוסף. משהו שקורים לו אישיות. משהו שמתפרץ כאשר אתה אומר "אני". בודאי אינך מתכוון במילה "אני" לצרור העצמות הממוקם בין הפדחת והקרסול.
מה היא אותה אישיות? מישהו ראה אותה? התשובה היא: לא! ואף-על-פי-כן אין הרבה אנשים שיאמרו שהיא אינה קיימת.
מדוע אי אפשר להגדיר את האישיות במדויק? הסיבה היא משום שהשפה שלנו היא דלה. השפה היא כלי עזר לשימוש בעולם הפיזי, ואילו אתה, אני ואישיותנו – המקור שלנו מגיע ממישור אחר, מעולם הרוח.
נגעת באצבעותיך במכשיר לוהט, ואתה אומר: "זה כואב לי". היית עד לאסון ואתה שוב משתמש בביטוי: "זה כואב לי". האם יש דמיון בין שני סוגי הכאב, כאבה של האצבע ומכאוב אישיותך המרחמת? אף על פי כן, ההגדרות הן זהות. משום שאין לנו מלים אחרות, משום שאי אפשר לכלוא את הרוח ולצמצמה בשפה המדוברת.
מאחורי העולם המשעמם שסביבנו פועל עולם מקביל ושונה. באותו עולם שהוא רחוק וקרוב כאחד, פועלת וחיה אישיותך. היא רואה דברים מעבר לאפשרויות הראייה של העין הטבעית. היא שומעת קולות גם כשאוזניך פקוקות.
נמשיך להכיר אותה דמות מיסתורית. אישיותך רעבה, אך לא ללחם הארצי, ואתה מרגיש זאת. כמה פעמים חשת במצוקה רוחנית? כמה פעמים אתה מסתובב בלתי מרוצה וחסר מנוחה ללא סיבה? כמה פעמים התמלאת כמיהה למשהו נעלה יותר, להתרוממות רוח, למשהו יוצא דופן? אולי אתה זוכר איזו תחושת סיפוק מילאה אותך כאשר ביצעת מעשה טוב?
האם חשת פעם, שכל מעשה טוב שעשית מגביר בך את התשוקה לעשיית מעשה טוב נוסף? האם אתה מודע לכך שאותו מעשה, בלי כל הסבר רציונאלי, ממלא אותך בתחושת סיפוק. לא את המכניזם שבך, אלא את אישיותך!
מעשים אלו הם המזון של נשמתך הכלואה!
תעבור שבעים שנות שעמום, שהוריך כפו עליך, תעצום עיניים ותכיר תחושה חדשה: תחושת המוות. אין בכל שנות ההיסטוריה עדי ראיה למקרה מוות כזה, כפי שאין עדי ראיה לחייה ולקיומה של אישיותך.
אישיותך היא בת אלמוות, קובעת היהדות. אם הרבית בעשיית מעשים טובים ובשאיפה לטוב, היא תמצא את אושרה בעולם האמת. אם אילפת אותה רק לחמודות העולם הזה, היא תתחיל לחוש שם ברעב.
היא תעמוד מול האמת הטהורה ותתחיל להסמיק. תחוש בושה צורבת, בושה מכאיבה, שלאוזנינו אין לה דימוי, זולת חום האש. זוהי בושה בלתי פוסקת הנמשכת לנצח. זוהי מכוות אש, שאת בבואתה אנו יכולים לחוש, כאשר אנו נתפסים בקלקלה מבישה. את הטיעון המקובל כאן: "בעצם כולם עושים כך", או "לא התכוונתי" וכדומה, אי אפשר לטעון כאשר מביטים נכוחה אל האלוקים.
"עולם הבא" הוא העולם שיתגלה לעין כל, לאחר שיסתיים זמנו של העולם הזה שבו אנו חיים. הזוכים בו ישהו בו לעד, כשהם "נהנים מזיו השכינה". תהיה זו הנאה רוחנית שאין להשוותה כלל להנאות העולם הזה, לא בכמות, לא באיכות ולא במהות.
ה`, שהינו כל יכול, בוודאי לא ניצל את חכמתו ואת גבורתו ליצירת בני אנוש, רק בעבור חיי עמל זמניים אלו בעולמנו הנוכחי. גם אלו שחייהם החומריים מאירים להם פנים, סובלים לרוב מבחינה אישית, בריאותית או משפחתית, לפחות בחלק מימי חייהם. גם האנשים המאושרים, עמלים מרצונם יומם ולילה להאדרת רכושם; האם ניתן לקרוא לחייהם – חיי אושר? חיי עונג ואושר אמיתיים ובלתי פוסקים נכונים לאדם לא בעולם הזה, אלא לאחריו, בעולם הבא, שהוא עולם הנשמות.
אדם היודע שעיקר החיים עדיין ניצבים לפניו, בעוד הקשיים והסבל שהם מנת חלקו עתה, הינם ארעיים ובני חלוף – יוצא מחוזק מאד. הוא מדמה את עצמו לאדם העובר ניתוח. הלה יודע כי הסבל הוא ארעי, ולאחריו יבואו הפורקן והמזור, הטובה והאושר. המאמין מכיר בוודאות בעובדה שהעתיד טומן בחובו ברכה ונחמה. הקשיים הם בני חלוף, והתקווה הפועמת בלבו אינה חולפת לעולם. התקווה נוסכת בו חיים ואושר גם בשנות חייו, כאן, בעולם הזה. החיים כאן הינם חיים של ניסיון ושל תפקיד, ורק תודות להם ניתן לזכות לחיי העולם הבא.