ראובן ושמעון היו ידידים בלב ובנפש מימי נעוריהם. לא חכמים גדולים היו השניים, ואף היו מידי פעם ללעג ולשנינה בפיהם של מכריהם וידידיהם, אולם דרכם צלחה במסחרם המשותף ושרתה בו ברכה.
ביום מן הימים עשו השניים את דרכם חזרה לביתם לאחר משא ומתן מוצלח שהניב רווחים נאים. צרור הכסף הגדוש שנשאו באמתחתם הקל את צעדיהם. לאחר שעות הליכה ארוכות הם ביקשו להינפש מעט ולעצום את עיניהם לתנומה קלה.
הם מצאו מקום לנוח מתחת לעץ רחב ענפים הנטוע בתוך שטח מרעה ירוק. בטרם יפנו לשכב, חיפשו מקום להניח בו את צרור כספם. הביטו מסביב ומלבד פרות רועות מסביב לא ראו מאומה. הם לקחו את צרור הכסף, קשרוהו אל אחד הענפים הגבוהים, הניחו את ראשיהם על הארץ ונרדמו.
אלא שלא הרחק משם, בפינה מוצלת, ישב לו נער רועים והביט במעשיהם של זוג הסוחרים. משווידא כי ישנים הם, ניגש בלאט אל הענף, ניתק את הקשר, נטל את הצרור ורוקן את תכולתו היקרה אל כיסיו. את השק הריק מיהר למלא באבנים, וקשר אותו חזרה אל הענף שעליו היה תלוי. הוא חזר אל מקומו הראשון, ממתין לבאות.
כשהתעוררו שני הסוחרים משנתם, נשאו עיניהם מיד אל עבר הענף ונרגעו כשראו כי הצרור תלוי במקום שהניחוהו שם, אולם משהתרוממו לקחתו נדהמו להיווכח כי משקלו כבד בהרבה ממה שהיה בתחילה. פתחו השניים את הצרור וראו בו אבנים בלבד.
נדהמים שאלו את עצמם לאן נעלם כספם. הרי מלבד הפרות אין כאן איש?! מי איפוא הוא זה שלקח את כספם? אין זה אלא שהפרות הן שנטלו את הכסף. ואם תשאל כיצד הצליחו הפרות לטפס על הענף? עובדה היא שכך עשו!
* * *
כאשר אנו מתעוררים ומתחילים לחפש את האוצרות הרוחניים, אנו מגלים לפתע כי נושלנו. נותרנו ריקים, ללא תורה וללא מצוות.
אילו רק היינו מחפשים את האשם, היינו מוצאים במהרה את טביעת אצבעותיו של הגנב האמיתי, הוא היצר הרע.