הספר העומד בבסיסן של הדתות המונותאיסטיות כולן, ושהפך לקוד האתי של האנושות, הוא התנ"ך. חלק גדול מהתנ"ך מתאר את מהלכו של עם ישראל, דור אחר דור.
עובדה זו גורמת לרבים להתייחס בטעות לתנ"ך כספר היסטוריה, שהרי פרקים רבים בתנ"ך מתארים את המלכים ואת מלחמותיהם, אולם במבט מעמיק יותר, יגלה המעיין שהתנ"ך הוא ההיפך הגמור והקיצוני ביותר של ספר היסטוריה מקובל.
התנ"ך אינו ספר היסטוריה. התנ"ך מתייחס לכל אירוע היסטורי אך ורק מנקודת המבט הרוחנית. קנה המידה המשמש למדידת ערכם של אנשים ושל שיטות הוא רק קנה מידה של עבודת ה`, מוסריות ויראת שמים.
שני הספרים, מלכים ודברי הימים, מתארים את תקופת המלוכה של ממלכת יהודה וממלכת ישראל דור אחר דור, מלך אחר מלך. גם ספר שמואל עוסק בתקופת המלוכה הראשונה, היא תקופת שאול ודוד.
בספרים אלו כל מלך מקבל מעין "ציון". יש מלכים שנכתב עליהם: "ויעש הישר בעיני ה", ויש מלכים שנכתב עליהם: "ויעש הרע בעיני ה". לא נפקד מלך שהתנ"ך אינו מציין את רמתו הרוחנית. חלוקת הציונים אינה נחלקת רק לשתי רמות. על חלק ממלכי יהודה נאמר: "ויעש הטוב בעיני ה`, רק הבמות לא סרו". יש מלכים שנאמר עליהם "ויעש הישר בעיני ה`, רק לא כמלך פלוני" או: "ויעש הרע בעיני ה`, רק לא כמלך פלוני".
בתנ"ך כולו כתובה ביקורת קפדנית ומדוקדקת על כל המלכים שעמדו לעם ישראל. והנה, מכל אותם תארים וציונים, אין אף לא מקום אחד שבו מצויינת התנהלותו של מלך מסוים במהלכים מדיניים או צבאיים, ביטחוניים או כלכליים, לחיוב או לשלילה. מלחמות רבות ואינספור מהלכים מדיניים וצבאיים, אינם זוכים כלל לאזכור לטוב או למוטב. רק נקודה אחת מודגשת בתנ"ך – האם המלך המדובר עשה הישר בעיני ה`.
בעיקרון מציין התנ"ך רק מאורעות הקשורים לרוחניות באופן ישיר או עקיף. מאורעות אחרים, גם אם יהיו ידועים ומשמעותיים בדורם, ואף מצויינים בכתבים הסטוריים אחרים – אינם מוזכרים כלל.
אמנם במקומות ספורים יש התייחסות לפעולות צבאיות של המלכים, אולם אין שם התייחסות למהלכים המדיניים והפוליטיים שלהם, אלא אך ורק להשלכה של המלחמות על עבודת ה` ועל קיום מצוותיו. כאשר יהושפט מלך יהודה מתחבר לאחזיהו מלך ישראל כדי לצאת למלחמה בארם, אומר לו הנביא (דברי הימים ב`, כ`, ל"ז): "כהתחברך עם אחזיהו, פרץ ה` את מעשיך". ההיבט הצבאי אינו מוזכר כלל. רק העוון של התחברות למלך שמעשיו אינם מתנהלים ברוח היהדות הוא המשפיע על מהלך הדברים.
בתנ"ך ובמפרשיו מצויים לא אחת דברי בקורת. הם מצביעים על טעויות ושגיאות של רבים מאישי התנ"ך הדגולים ביותר: אברהם, יצחק ויעקב, ראובן, יוסף, שמעון ולוי, יהודה, משה ואהרן, כמה מן השופטים, בני עלי, בני שמואל, שאול, דוד ושלמה – כל אלו ואחרים מבוקרים על פעולות שונות ועל מחדלים שונים.
בקורת מסוג זה אינה מצויה בשום דת. הקוראן וכתבי הנצרות אינם כותבים אפילו מילת בקורת אחת על מנהיגיהם ועל מייסדי דתם. אין ספק שהצגתם כאנשים שלא שגו מימיהם, הינה סימן לחוסר אמת ואף לזיוף. דברי הביקורת ללא משוא פנים מקנים ממד של אמת לתיאור דמויות ההוד בתנ"ך.
כל עם הכותב את קורותיו, מדגיש את הנקודות החיוביות של מנהיגיו. הוא משתדל שלא להנציח בכתבי ההיסטוריה נקודות שליליות באישיותם. וראה זה פלא, בתורה משולבות תופעות שליליות בודדות בתולדותיהם של ראשי האומה, כגון, מכירת יוסף על ידי אחיו וחטאו של משה שבעטיו הוא לא נכנס לארץ. אילו היה משה רבנו או כל יהודי אחר כותב ספר זה מעצמו, ייתכן שהוא לא היה מנציח תופעות אלו.
התורה נתנה משמים, ממקור עליון, וחושפת את האמת כולה ללא כחל ושרק. היא מנחילה לנו את כל אשר התרחש לטוב ולמוטב כדי שנלמד מוסר השכל ממאורעות אלו ונפנים את הלקחים בלבנו.
נעיין לדוגמה במגילת רות. במגילה מתואר מוצאה של אם מלכות בית דוד, שושלת המלכות העיקרית והנצחית של העם. מוצא שושלת המלכות הוא מגיורת מואבית. היא באה מעם שמחיצה עבה של ריחוק וניכור מבדילה בינו לבין עם ישראל. למרות זאת, לא רק שאין מסתירים עובדה זו, אלא מדגישים אותה ואף מעלים אותה על נס. הרעיון המובע במגילה הוא שעל רקע תכונות בני עמה, בולטות יותר תכונותיה הנאצלות של רות, אם המלכות, הגומלת חסד בצורה הנעלה ביותר.
תורתנו הינה תורת חיים. בתוככי חיי החומר, מול נסיונות ומול משברים, ניצבים אישי התנ"ך, מתמודדים, מנצחים לרוב, אך לעתים גם נכשלים. החיים מוארים על כל צדדיהם. לפנינו תיאור אמין של בעיות ולבטים, שהם חלק בלתי נפרד מן החיים עצמם.
הדרך אל הפסגה עוברת בגאיות ובמהמורות. היא חוצה נסיונות ואף כשלונות, כנאמר (משלי כ"ד, ט"ז): "כי שבע יפול צדיק – וקם". זוהי דרכה של היהדות, המקדשת את החומר ומצביעה על הדרך אל האמת. היא מציינת את המאבקים ואת הנצחונות, את רגעי החולשה ואת רגעי ההתגברות. הכל פרוס לפנינו.
הדתות המטיפות לאהבה ולקדושה ערטילאית, שוברן בצידן! בשם "דת האהבה" טבחו בנו ללא רחם וללא קורטוב אהבה. שם הסתירו את הכשלונות, שם צבעו את המסך בצבעי הסוואה.
התנ"ך מלמד שלעולם לא אפסה תקווה. גם אנשים צדיקים, גדולי עולם, נכשלים. למרות הכשלונות יש להמשיך, ולמרות הנפילות יש לקום. אישי התנ"ך היו בני אדם, קרוצים מחומר וניצבים בפני קשיים. הם נאבקו כדי לנצח ולהעפיל אל פסגת ההצלחה הרוחנית ששמה אותם בין דפי התנ"ך לנס, למופת ולדוגמה לדורות.