סוחר עמד בחנותו כל היום, והחנות משמימה. לא נכנס אליה אפילו קונה אחד. לקראת ערב סגר את החנות ושב לביתו. לשאלת אשתו, סיפר שלא היה לו היום פדיון. למחרת שב ופתח את החנות, נכנסו קונה ושניים, קנו זוטות ויצאו. כמה נכנסו לברר מחירים, אך יצאו בידיים ריקות.
בערב שב לביתו וסיפר לאשתו. אמרה לו: "מחר עלי לצאת לקניות, אולי תישאר בבית ותשמור על העוללים". תמה: "והחנות מה תהא עליה?"
ענתה: "הן במו פיך סיפרת לי שאינך מרוויח בה!"
אמר לה: "כך דרכו של מסחר, יומיים לא הרווחתי דבר, וביום השלישי יבוא קונה וארוויח בעבור שלושת הימים!" ואמנם, ביום השלישי אכן הזדמן קונה שרכש כמות נכבדה של סחורה. ההתמדה הצדיקה את עצמה.
כעבור זמן הודיעו לו שאביו חולה. מיהר לבקרו ומצא שמצבו אנוש ושעותיו ספורות. האב ששמח לראותו, אמר לו בשארית כוחו: "אין אדם יודע מה ילד יום. לפני שנים רבות הטמנתי במרתף הבית עשר קופסאות פח, ובכל אחת אלף זהובים. עד עתה שמרתי על הדבר בסוד, כי לא ידעתי אם לא אצטרך את הכסף כדי לסעוד את שיבתי. עתה, שתקף עלי עולמי, אני מגלה לך את הסוד". כילה את דבריו, התוודה, עצם את עיניו ונפטר.
ככלות ימי האבל אמר הלה לאשתו: "נרד למרתף ונחפש את האוצר שהשאיר אבא אחריו".
המרתף היה מלא וגדוש עתיקות וגרוטאות. כל היום עמל לפנותו. לאחר עבודה מאומצת נחשף המרתף. הוא החל לפרק את הריצוף.
לפתע אמרה לו אשתו: "זהו, הגיעה עת הסגירה". נשא אליה פנים מיוזעות ולא הבין מה היא סחה.
הסבירה לו: "בחנות אתה עומד מאחורי הדלפק ואינך עמל בפרך, ועם כל זאת, בהגיע הערב אתה סוגר את החנות ושב לביתך. על אחת כמה וכמה עתה, כאשר עמלת בפרך כל היום ופינית את המרתף ברוב יגיעה, מן הדין שתפסיק את המלאכה כי הגיעה שעת הסגירה!"
קינח את מצחו המיוזע וענה: "ההבדל הוא משמעותי! בחנות איני יודע מי יבוא ומתי, לכן, קבעתי שעות עבודה מסודרות. אבל כאן, הרי האוצר טמון וממתין לחשיפה, לכן, לא אנוח ולא אשקוט עד שאגלהו!…"
* * *