עד גיל שלוש-עשרה חייב האב לחנך את בנו לתורה ולמצוות, ומגיל זה ואילך הבן עומד ברשות עצמו והופך לאדם שווה זכויות וחובות בכל תרי"ג המצוות "בן שלוש-עשרה למצוות" (אבות ה`, ב`). החל מגיל שלוש-עשרה ניתן לצרף את הנער למניין ולכל דבר שבקדושה: לקדיש, לקדושה, ל"ברכו", לעלייה לתורה ולעלייה לדוכן, אם כהן הוא.

כאשר מגיע הילד לגיל שבו הוא נחשב "איש", כשהוא כבר אחראי למעשיו והוא בר דעת במידה מספקת לקבל אחריות – הוא מתחייב בכל המצוות.

לעומת גיל ההתבגרות של הבן, גיל ההתבגרות וההתפתחות של הבת מוקדם יותר, ולכן היא חייבת במצוות כבר מגיל שתים-עשרה.

המצווה הראשונה בתרי"ג המצוות שחייב הילד שמלאו לו שלוש עשרה שנים, היא קריאת שמע בתפילת ערבית. מכיוון וביהדות היום מתחיל עם צאת הכוכבים, כפי שנאמר בבריאת העולם (בראשית א`, ה`): "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" – הערב קודם לבוקר. גם זו הסיבה, ששה סדרי משנה פותחים בשאלה: "מאימתי קוראים את שמע בערבית?"

הבולטת מבין המצוות שמקבל על עצמו הבר מצווה היא מצוות הנחת תפילין. הנער המניח תפילין מקבל על עצמו את המצוות הכתובות בפרשיותיה ואת האמונה בבורא שנתן לנו את תורתו.

הנחת תפילין מעתה מדי יום הינה מצווה חשובה מאד, ומעתה היא מכלילה את הנער בכללו של העם המוסר נפשו על קיום המצוות.

בשל המורכבות של מצווה זו והפרטים הרבים שיש בה, מתחיל הילד לקיימה כחודש לפני כניסתו למצוות.

אם היום בו הגיע לגיל 13, חל ביום שני או חמישי, הוא עולה לתורה. זאת, נוסף לעלייה המסורתית לתורה, הנערכת בשבת בבית הכנסת, כשהנער הבר מצווה עולה לבימה וקורא את פרשת השבוע מתוך ספר התורה.

בהזדמנות זו מברך האב: "ברוך שפטרני מעונשו של זה". שהרי עד כה נשא האב באחריות ובעונשין על מעשיו של בנו, ומכאן ואילך הנער בר המצווה עצמו אחראי למעשיו.

מעניין לשים לב למינוח "בר מצווה" או "בת מצווה". המקיים מצווה כלשהי, הן מצווה שבין אדם למקום והן מצווה שבין אדם לחברו, לא יתנתק ממנה לעולם. המצווה תלווה אותו בעולם הבא, והוא אוכל מפירותיה בעולם הזה, כמו בן ובת שנשארים שייכים להוריהם לנצח.

* * *

ניצול השואה, ר` מנחם בנימין בייניש פרנקל ז"ל, מהעיר קאליש (נפטר בפתח תקוה בשנת תשמ"ו), הניח תפילין במשך כל שנות השואה, מלבד יומיים! התנאים האיומים ששררו בגיטאות ובמחנה ההשמדה בוכנוואלד, שבהם שהה, לא היה בכוחם לבטל ממנו את קיום המצווה. גם הסכנות התדירות לא הרתיעו אותו. הוא דבק במצווה באופן שלא ייאמן.

ר` מנחם היה נוהג לספר בצער על שני הימים שבהם לא זכה לקיים את מצוות תפילין.

המקרה הראשון אירע כאשר גילה אותו חייל נאצי מוציא את התפילין ממקום סתר במחנה כדי להניחן. הגרמני התנפל עליו בחמת זעם, חטף מידיו את התפילין, אחז ברצועות והיכה בראשו פעמים רבות על ידי הבית של התפילין עד שר` מנחם התעלף. הנאצי שחשב שר` מנחם מת מהמכות, חתך בסכין את התפילין, השליך אותן ועזב את המקום. לאחר שהתעורר ר` מנחם מעלפונו, הוא אסף את התפילין החתוכות וגנז אותן מתוך בכי רב. באותו יום הוא לא הניח תפילין.

למחרת, נודע לו שבאיזור אחר של המחנה מצוי יהודי שיש ברשותו תפילין. בכל יום היה ר` מנחם מטפס על גדר התיל שהפרידה בין שני אזורי המחנה, מניח את התפילין וחוזר באותה דרך, תוך טיפוס על הגדר. המעבר מאזור לאזור במחנה היה כרוך בסכנת-נפשות. הנאצים היו יורים במי שהבחינו בו שהוא מטפס על הגדר.

המקרה השני אירע לאחר שחרור המחנה על ידי האמריקאים. מרוב תשישות ישן ר` מנחם במתבן תבואה למעלה משלושים שעות. היה זה היום השני במשך כל תקופת השואה שבו הוא לא הניח תפילין.

תובנות אלו צריך לנצור נער הבר מצווה בלבו. באופן זה הוא ישמור על מצוות תפילין כבבת עינו וימשיך לקיימה תמיד.