הגאווה
_x000D_
מידת הגאווה נחשבת כמידה שלילית, שיש להתרחק ממנה כמטחווי קשת. אולם מקורה של מידה זו מצוי בתכונת הבורא הטמונה בנו. היות שהבורא הוא יחיד ומיוחד, "אחד ואין שני לו", גם נשמת האדם, שהיא חלק אלוק ממעל, חשה בכך. ייחודיות זו ניכרת גם בתחומי החומר וגם בסביבת הרוח. כשם שטביעת האצבע, הקרנית וה-D.N.A. מבדילים בין אדם לאדם, והופכים כל אחד לייחודי ומיוחד, כך גם נשמת האדם, הנושאת על גבה את תכונת הייחודיות האלוקית, גורמת לכל אחד מאיתנו לחוש את ייחודיותו. יחודיות זו הינה אם הגאוה, ומקורה בצלם האלוקי החבוי בנו.
_x000D_
הצמדת תכונת הייחודיות לכוח ההשפעה האלוקי, תוביל לבניין העולם ותחשב לגאווה חיובית, כמאמר דוד המלך: "ה` מלך, גאות לבש". לעומת זאת, הצמדת הגאוה לכוח הנטילה האנושי, תוביל לפירוד בעולם ולחורבנו, כמאמר שלמה המלך: "לתאווה יבקש נפרד".
_x000D_
בעוד שהגאה במתנת האלקים משתמש בייחודיותו כדי להשפיע ולבנות, משתמש הגאה האנושי בייחודיותו כדי ליטול. ומכאן, ההבדל התהומי ביניהם.
_x000D_
_x000D_
הבושה ומקורה
_x000D_
כל פעולה, העומדת בסתירה לתכונות הבורא הטמונות באדם, תסב לו צער וייסורים. לעומתה, פעולות המשתוות עם תכונות אלו, יעניקו לעושיהן תענוג ומנוחה.
_x000D_
הבורא אינו "גוף" ולכן, אין הוא כפוף, חלילה, לחוקי הזמן והחומר, שהרי הוא בראם יש מאין. הוא חסר שינוי, קבוע ויציב. כאשר יימצא הנברא ב"מצב" של בוראו, המתבטא בעולמינו במנוחה וביציבות, יחוש הנברא בעונג. לעומת זאת, כאשר הוא יימצא במצב המנוגד לשורשו, בטלטולים ובחוסר יציבות, הוא יצטער ויתייסר.
_x000D_
הנתינה היא מתכונות הבורא, ולעומתה הנטילה מתכונות הנברא. כאשר ישתמש האדם בתכונת הנטילה, יטעם עימה את טעמה המר של הבושה. טעם זה מקורו בהפעלת התכונות האנושיות, העומדות בסתירה לתכונת הבורא – נתינה.
_x000D_
השלמות – מתכונת הבורא היא, ואילו החיסרון – מן הנברא. מסיבה זו מתעוררת בושה כאשר מתגלים לעין כל חסרונותיו של האדם.
_x000D_
גם חוסר המוכנות האנושית לקבלת עזרה, מקורה בגילוי תכונת הנברא – הנטילה. הבורא אינו זקוק למאומה, שכן "אם צדקת מה תיתן לו". מתוך כך, כאשר מתגלה באדם תכונתו האנושית, מתגלה עימה הבושה שהיא אחותה התאומה. מוכנותו של האדם להסתייע בעזרת הזולת, תתעורר רק כאשר יבין האדם כי כלו כוחותיו. או אז יתגבר בו יצר הקיום, ויאפיל על הבושה שבקבלה. האפלה זו היא המאפשרת לאדם להיעזר בזולתו.
_x000D_
_x000D_
יציאת מצרים
_x000D_
כאשר הקב"ה הטיל על משה להוציא את בני ישראל ממצרים, מציג משה בפניו את הקשיים העלולים לצוץ, כאשר תחשף בשורת הגאולה בפני העם העברי. בשורה זו על אף היותה טובה, יש בה כדי להוכיח לעיני כל את חסרונו של העם העברי. עובדה זו יש בה כדי לסכן את גאולתם, שמא מתוך בושתם יסרבו להיגאל.
_x000D_
כדי שיסכים העם להיגאל ממצרים, יש להתגבר על קושי נוסף. מוכנותו של החלש לגלות את חולשתו ולהיעזר בזולתו, מותנית באמונתו כי אמנם בכוח זולתו לחלצו ממצוקתו. ללא בטחון זה, יעדיף האדם להסתיר את חולשותיו וחסרונותיו.
_x000D_
נמצא שכדי לרתום את העם לרצון הבורא, יש לבצע שני תהליכים מקבילים. האחד – לגרום לאיבוד כוחו של העם העברי, כדי שיבין כי אין ביכולתו לשרוד, ובכך להביאו לתפילה ולנכונות להסתייע בעזרת השם. השני – להוכיח לעם העברי כי ביכולת ה` להושיעו.
_x000D_
התגברות השעבוד נועדה להכשיר את הלבבות לקבלת העזרה, ואילו המכות שהונחתו על המצרים, נועדו ללמד את בני ישראל, כי אמנם ביכולת ה` להושיעם. ואכן, עם התגברות השעבוד, נואש העם העברי ממצבו: "ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה". בעקבות התגברות השעבוד, החלו המכות נוחתות על המצרים. מלבד העובדה שהן נועדו להוכיח למצרים כי "אין כה` אלוקינו", הן נועדו להוכיח לבני ישראל כי "אני ה` בקרב הארץ", ויש ביכולת ה` לגאול אותם.
_x000D_
כיון שגאולת מצרים משמשת כדוגמא מדוייקת לגאולה העתידה, הרי שגם בעתיד נדרש העם היהודי לשני תהליכים אלו. האחד – הכרה בחולשתו, השני – הכרה ביכולת ה`.
_x000D_
לימדונו חז"ל כי ערב הגאולה העתידה, ישכיל העם היהודי להבין כי "אין לנו על מי להשען, אלא על אבינו שבשמים". משפט זה כולל בתוכו את שני חלקיו של צופן הגאולה: "אין לנו על מי להשען" – הכרה בחוסר היכולת ובאובדן הכוח העצמי. "על אבינו שבשמים" – הכרה ביכולת ה` להושיענו.
_x000D_
הדרך לתובנה זו אפשר שתבוא מתוך התבוננות ולמידה, ואפשר שתבוא עקב המאורעות העתידים, בדרך תורה או בדרך הייסורים. על כך אמר הנביא ישעיה: "אני ה` בעיתה אחישנה", ואמר רבי אלכסנדרי: "זכו – אחישנה, לא זכו – בעיתה".
_x000D_
ולוואי שנזכה.
_x000D_