לפני קרוב למאה וחמישים שנה היתה המערכה נטושה סביב הצורך בהכרה ממשלתית ביהדות האורתודוכסית בהונגריה. בראש המערכה ניצב הרב שמואל בנימין סופר, המכונה על שם ספרו ה"כתב סופר".
לאחר שהצליח להשיג הכרה ממשלתית ביהדות האורתודוכסית, עמד וכינס את מנהיגיה, רבניה וחכמיה, במטרה לחזק ולגבש את שורותיה של היהדות הנאמנה.
סלתה ושמנה של יהדות הונגריה התאספה יחדיו. והנה הרב עולה אל הדוכן, מקדם בברכה את כל הנאספים ואומר: "שמעו נא, רבותי, מאחר שנתכנסו כאן אורחים מאד נכבדים, ברצוני להציג בפניכם חפץ יקר ערך אשר עבר אלי בירושה מאבי, ה"חתם סופר", והוא קיבלו מאביו דור אחר דור, עד לזמן בית המקדש. אוצר יקר הוא במשפחתנו, ואנו שומרים עליו כעל בבת עינינו. מדובר ב"שקל הקודש" אשר השתמשו בו בזמן שעמד בית המקדש על תילו. כמדומני, שזהו מטבע יחיד הקיים בעולם. אשמח להראותו לכל הנאספים שיעבירוהו מיד ליד עד שישוב המטבע אלי".
הרב סיים את דבריו, והמטבע עבר מיד ליד. כל אחד מן הנוכחים התבונן והתפעל. לאחר זמן קצר התנער לפתע הרב: "היכן המטבע?" כל אחד הביט בחברו שאליו העביר את המטבע, אולם המטבע איננו.
דממה נפלה באולם. הכול הבינו את ערכו של המטבע וביקשו לראות מה יהיה. הרב קם ממקומו וביקש במחילה מכל הקהל הקדוש: "חלילה, אין אני חושד באיש. אולם שמא בשוגג נתחלף למאן דהו המטבע במטבע שלו או שנפל המטבע לכיסו של מאן דהו בלא משים. יבדוק נא כל איש בכיסו, שמא יימצא המטבע".
בדקו הכל בכיסיהם ופשפשו שוב ושוב בכפלי בגדיהם, ועדיין אין זכר למטבע יקר הערך.
הרב קם ממקומו וביקש: "במחילה מכל הנאספים הנכבדים, שמא יבדוק כל איש בכיסו של חברו, אולי בדרך זו ימצא המטבע".
הכל הנהנו בראשם לשמע הצעתו של הרב, מלבד אדם אחד, תלמיד חכם מופלג, מתלמידי ה"חתם סופר". "אנא מכם, אל תעשו זאת, המתינו נא כרבע שעה, שמא יימצא המטבע", ביקש. הנאספים הביטו בו בתמיהה, אולם לא אמרו מאומה מפאת כבודו, והרב הנהן בראשו בהסכמה.
חלף עבר הזמן, ומאום לא אירע, המטבע עדיין בגדר נעלם. שוב קם הזקן ממקומו וביקש: "אנא אל יחר אפכם בי, המתינו נא עוד קמעא".
מששוב חלף זמן, ועדיין אין זכר למטבע, קצרה רוחם של רבים מן הנאספים, שלא הבינו מה טעם להמתין. אולם הזקן עמד והתחנן: "אנא מכם, המתינו עוד כרבע שעה, יותר מכך לא אבקש".
משאך הוכרזה הארכה, נכנס שמשו של הרב ובפיו בשורה: "הנה המטבע!"
התברר, כי כאשר ניער את המפה בחוץ, נפלה המטבע, ועתה, כשעבר שוב באותו מקום והתבונן, מצאו מוטל בחוץ.
הכל חזרו והפנו את מבטיהם אל אותו זקן בשאלה, וזה פתח ואמר: "כאשר שמעתי על ההתכנסות החשובה הזאת, אמרתי להביא בפני המשתתפים דבר יקר ערך המצוי ברשותי, ירושה מאבות אבותי, מטבע `שקל הקודש`. אולם משראיתי את הרב מוציא את המטבע ואת שמחתו הרבה, לא רציתי לפגום בשמחתו, ולא אמרתי מאומה. כאשר נעלם המטבע מן העין, ונתבקשו הנוכחים לפשפש זה בכיסו של זה, ידעתי כי תמצא ה`אבידה` בכיסי, וידעתי גם ידעתי כי לא יועילו כל התירוצים שבעולם להצדיק את דברי, כי מטבע זו שלי היא. חששתי כי יתחלל שם שמים. לפיכך, עמדתי ובקשתי כי ימתינו, ובאותו זמן נשאתי תפילה כי יימצא המטבע, ולא יהיה שם שמים מתחלל על ידי, ואכן תפילתי נתקבלה ".
משסיים את דבריו, פתח הרב ופנה אל כל הנאספים הנדהמים:
"עלינו להודות לה` יתברך שנמצאה האבידה, ונמנע חילול שם שמים, שהרי מי היה מאמין לדבריו? מעשה זה בא ללמדנו, עד היכן מגיע ציווי התורה של `הוי דן את כל האדם לכף זכות`. גם במצב שבו נראה מעל לכל ספק, כי מוטלת אשמה מוחלטת על מאן דהו, גם אז יש להמשיך ולחפש צד של לימוד זכות".
"אילו לא התאספנו היום אלא לצורך לימוד זה, דיינו!".
*
מפתיעה היא העובדה שהתורה מכנה "צדק" את המידה לדון לכף זכות – "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא י"ט, ט"ו). וכי מי שדן לכף חובה הינו צודק פחות ממי שדן לכף זכות? מדוע קו הצדק מחייב לדון את האדם לכף זכות?
התשובה היא שהתורה מצווה לדון את האדם לכף זכות, ולא את מעשיו. המשנה במסכת אבות: "והוי דן את כל האדם לכף זכות" (א`, ו`), באה ללמדנו, שכאשר אנו באים לבקר את האדם, עלינו לדעת שבוודאי יש בו גם צדדים חיוביים רבים, והם אלו שצריכים להכריע. יש לשפוט בצדק, בהגינות ובמבט חיובי "את עמיתך", את האדם שבו. כל המרבה לחשוף נקודות אור באישיותו של הזולת, מהדר במצוות: "בצדק תשפוט עמיתך".
הכישרון המיוחד לדון לכף זכות יסודו בצורת ההסתכלות על אנשים ומאורעות. מוכרת לנו התופעה של עיוורון צבעים. ישנם אנשים שרואים היטב, אלא שצבעים מסויימים אינם נקלטים בעדשת עינם. ישנם אנשים שבכל תמונה, הם רואים רק את השחור והמכוער. בעין שכלם מצוי כעין עיוורון, שאינו מאפשר להם לראות את הטוב. לכן, גם כשהם רואים את פלוני מחלק צדקה, הם מבינים מיד שמגמת פניו אל הכבוד והתהילה, ולא טובת העניים עומדת לנגד עיניו. גם אלמוני המאיר פנים לזולת, אינו אלא צבוע המעוניין להיראות נחמד וחביב. כל שכן, כאשר הם רואים את האדם העושה מעשה שלילי, כגון גניבה, שהם ידונו אותו ברותחים.
לעומתם ניצב הדן לכף זכות שעינו מסננת ומוקיעה את נקודות הגנאי והכיעור, והוא רואה רק טוב. גם כשפלוני עשה מעשה שלילי, הוא יודע שלחץ הנסיבות הוא שהביאו לכך, והוא משער שמטבעו אינו טיפוס כזה. על אחת כמה וכמה שכאשר הוא רואה תופעות חיוביות, הוא מתמלא הערכה למעשים ולעושיהם.
צורת הסתכלות זו על אנשים ומאורעות, מקורה בטוב שבנפש, בצדק, כלשון הפסוק. מי שהוא טוב בנפשו פנימה, ראייתו נצמדת אל נקודות הטוב וחושפת רק אותן. מאידך גיסא, מי שמכיל בקרבו משקעים שליליים, הללו מתבטאים בבקשת ראיית הרע שבזולת.
כל אדם הינו דיין בזעיר אנפין. הוא דן את אשר רואות עיניו לשבט או לחסד. אותן מידות נפש טובות ואותו רצון לראות את "חצי הכוס המלאה", עליהם לכוון את דרכו. אל לנו לשפוט אדם רק לפי מעשיו הנראים לעין. מאחורי המעשים ניצב אדם. ננסה לראות אותו ואת נסיבותיו, ויצאנו נשכרים.
*
האדם חי בתוככי חברה, הוא מושפע ממנה ומשפיע עליה ברצונו ושלא ברצונו, במישרין ובעקיפין. אין אדם בעולם המסוגל לחיות חיי בדידות ולנתק את עצמו מסביבתו. כל מה שמתרחש בסביבתו של האדם משפיע עליו. השפעה זו תלויה במידה רבה באופן שבו הוא מתייחס למתרחש בסביבה.
ננקוט דוגמה: שכנו של אדם נמצא אשם בכך שהונה את לקוחותיו. אירוע זה עלול להשפיע על האדם לרעה, בכך שמתגלה לעין כל שמצויים אנשים במעמד שלו ובחברה שלו, שמעשי מרמה הם לחם חוקם. מעתה והלאה עלול גם הוא ללמוד לא להתבייש ולא להרתע מלרמות מדי פעם. אם יוודע, חלילה, על מקרים דומים נוספים, תהפוך התופעה, חלילה, לנורמה חברתית, ומסך הבושה יוסר כליל ויעלם.
לעומת זאת, אם נדון אנשים אלו לכף זכות ונשכנע את עצמנו שהם עשו את מעשיהם ללא כוונה רעה, או שהם פעלו מתוך לחץ שקשה לעמוד בו, על ידי כך שכנענו את עצמנו שאין כאן שינוי במוסכמות החברתיות. עדיין הבושה להתפס כגנב שרירה וקיימת, ומעשיו של פלוני, אינם עניינה של החברה כולה.
כאשר אנו באים לדון את הזולת, לא מוטל עלינו לקבוע את האמת האובייקטיבית, מטרתנו היא לקבוע את ההתייחסות שלנו, למתרחש סביבנו. לכן, רשאים אנו לומר: כל עוד הדבר אפשרי, ברצוננו להתייחס אל המעשה שעשה פלוני באור של כף הזכות, ובעקבות כך, הרווח יהיה כולו שלנו!