את מנחת העומר הביאו לבית המקדש למחרת יום טוב הראשון של חג הפסח, בט"ז בניסן. מנחת העומר היתה מתירה את השימוש בתבואה החדשה של שנה זו. לפני כן לא קצרו ולא אכלו מתבואה זו.
במוצאי יום טוב הראשון קצרו את התבואה החדשה בנוכחות ציבור גדול מבני העיירות השוכנות באיזור ירושלים. ולאחר מכן מביאים את התבואה לעזרה ושם מנפים אותה היטב, טוחנים אותה ועושים ממנה מנחה לה`, המצטרפת לקרבן העומר.
מנחת העומר מסמלת את העובדה שאנו מכירים במלכות ה` על עולמו, ושהכל שלו. את התבואה החדשה אנו מביאים תחילה לבית המקדש, כדי להורות שה` הוא הנותן לנו רשות להנות מאוצר תבואותיו.
את העומר מניף הכהן תנופה לפני ה`. הוא מוליך ומביא אותה לארבע רוחות השמים וכן מעלה ומוריד, מעלה ומטה, כדי להודיע שהכל נתון לשליטת ה`: ארבע רוחות השמים והעליונים והתחתונים, כולם מסורים להנהגתו.
*
התורה קושרת את ימי ספירת העומר אל תנופת העומר, וכפי שנאמר (ויקרא כ"ג, ט"ו): "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה". זיקה זו שבין קרבן העומר לבין ימי הספירה, טעונה ליבון. גם השם "ספירת העומר" מייחס את כל המערכת של ימים אלו עד לחג השבועות, ליום תחילת הספירה, היום שבו הקריבו את העומר בבית המקדש. מן הראוי לברר את הקשר הקיים בין שתי מצוות אלו.
נסביר את מהלך הדברים:
היחודיות של מנחת העומר היא, שהיא באה מן השעורים. השעורים נחשבים לתבואה ממין גרוע, המיועד בדרך כלל למאכל בהמה, בניגוד לחיטים הנחשבות למין משובח. כל המנחות באות מן החטים, כיאה למנחה הקריבה לפני מלך, פרט למנחת העומר ולמנחת סוטה. הלוא דבר הוא!
למועד חג הפסח ולקרבן העומר יש קשר פנימי עמוק. בפסח זכו ישראל לא רק לחירות עולם, הם גם קיבלו באותה שעה את שלימות צורתם הרוחנית. על עם ישראל אמר הנביא יחזקאל בשם ה` (ל"ד, ל"א): "אדם אתם".
שיא שלימותו של האדם הוא דוקא בהתבטלותו המוחלטת כלפי דבר ה`. החידוש הגדול מתחולל אצל מי שזכה להגיע לדרגה רמה בדעת, ואף על פי כן הוא מוכן לבטל את דעתו העמוקה בפני דעת עליון.
ביציאת מצרים קבלו ישראל את מעמדם הרם כ"אדם". התואר "אדם" הוא תואר נעלה, המבטא את המרכיב הרוחני העילאי, את נשמת רוח האלוקים שבאפיו. מאפיין רוחני זה מקבל את מלוא ביטויו דוקא בעם ישראל, שהם עובדי ה`. חג הפסח שבו נעשו ישראל לעם, הוא המועד שבו הוענק תואר זה לישראל. באותה שעה הם הוכיחו את נכונותם ללכת אחר השכינה גם למדבר שממה.
על דרגה נישאה זו רומזת תנופת העומר, שמניף הכהן לפני ה`. תנופה המסמלת התרוממות. זוהי התנשאות המתבצעת על ידי הרצון הפנימי הכנה הקיים בישראל להימשך אחרי הקב"ה ולהידבק בו.
מכאן ואילך מתחילים ימי ספירת העומר, שתוכנם הפנימי הוא יתר העמקה במהלך הביטול העצמי כלפי שמים, ובסופם מגיעים לשיא עם קבלה התורה בחג השבועות. במועד זה בכל שנה אנו משחזרים בתודעתנו את המעמד שבו הכריזו ישראל יחד "נעשה ונשמע", בהבעת התבטלות מוחלטת כלפי נותן התורה.
עבודת האדם מישראל היא להתרומם מעל מישור הגוף החומרי ולהתנשא לפסגות רוחניות. ויותר מכך, בכוחו של האדם להתעלות עד שיסחוף אחריו לגבהים גם את הגוף, שבדרך כלל מכביד על פעולות הנשמה ונמשך לארציות. זהו הרמז שבהנפת מנחת העומר העשויה משעורים. הדבר מאפיין את מסלול הקדושה, הנמשך מחג הפסח ועד לחג השבועות. כאשר בחג השבועות מביאים מנחה חדשה לה`, דוקא מן החטים, לרמוז שעתה נשלמה צורת האדם של כל אחד מישראל.
*
כוונת התורה בפסוק (ויקרא כ"ג, י`): "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירתה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן", היא לבאר שמצוות הקרבת העומר נוהגת רק בארץ ישראל ולא בחו"ל. קרבן העומר קשור מאד לעניינה הפנימי של הארץ.
השוני המהותי בין עבודת הבורא, שהיתה מנת חלקם של בני ישראל במדבר, לבין העבודה הרוחנית שהיתה מוטלת עליהם בהיכנסם לארץ ישראל, היתה גם היא בנקודה זו. במדבר עבדו ישראל את הקב"ה תוך התעלמות מצרכי הגוף. מאכלם היה מן שירד מן השמים, שהוא מאכל רוחני ביסודו. גם מהלכיהם של בני ישראל במדבר היו על פי ה`, באמצעות עמוד הענן שהורה להם את הדרך. בנוסף, מכיון שמנועים היו מלחרוש, לזרוע ולקצור, יכלו להתמסר כליל לעבודת הבורא.
מצב זה השתנה עם כניסת בני ישראל לארץ. כאן היה עליהם לעמול, לחרוש ולזרוע, כדי להשיג את מחייתם. המשימה הרוחנית שהוטלה עליהם עתה היתה שלמרות כל זאת הם לא ישקעו בחומריות, אלא אדרבה, יעלו וירוממו גם את עסקי החומר לרמה רוחנית גבוהה.
חג הפסח מחדד את הכרת אדנותו המוחלטת של הקב"ה על תבל ומלואה, כפי שהוכח בשרשרת הניסים שהיו בעת יציאת מצרים. מהניסים הגלויים אנו ממשיכים להתעלות ולהכיר שגם הטבע החומרי, אינו אלא רצף של ניסים נסתרים. מה שאנו קוראים לו "מנהגו של עולם", אינו אלא אחת מן הצורות שבהן חפץ הקב"ה להנהיג את עולמו.
הבאת העומר מתבואת הארץ מדגישה היטב נקודה זו. אנו מביאים את החומר, את הצומח בשדה, כמנחה לבורא, כדי להדגיש שגם התבואה הצומחת בשדה הינה כולה של ה`. מטרתנו להדגיש שגם עבודתנו בשדה חייבת להיות עבודה מרוממת שהרוחניות משתלבת בה.
*
במסכת מגילה (ט"ו, ע"א) מובא שלאחר שנגזרה הגזירה על היהודים על ידי אחשוורוש והמן, הלך המן ומצא את מרדכי יושב עם תלמידיו ומלמדם הלכות קמיצה. ומדוע הלכות אלו? – מסביר רש"י: דורש בעניינו של יום, וששה עשר בניסן היה, הוא יום תנופת העומר. שאל המן: מה למדתם? ענו לו: בזמן שבית המקדש קיים, מי שמנדב מנחה מביא מלוא קומץ סולת ומתכפר. אמר המן: בא מלוא קומץ קמח שלכם, ודחה עשרת אלפי ככר כסף שהבטחתי לאחשוורוש עבור הגזירה.
בזכות לימוד מצוות העומר שנקראת "ראשית", מבין המן העמלקי שזכות זו דחתה את עשרת אלפים ככר כסף שהביאו לגזירה, שנגזרה על ידי "ראשית גוים עמלק".
מצוות העומר נקראת ראשית: (ויקרא כ"ג, י`) "ראשית קצירכם", והיא עומדת מול עמלק שנקרא גם הוא ראשית (במדבר כ"ד, כ`): "ראשית גוים עמלק".
זאת ועוד, בברכת יצחק ליעקב נאמר: "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" (בראשית כ"ז, כ"ב), בשעה שנשמע קול התורה של יעקב בבתי המדרש, אין הידים ידי עשיו שולטות.
כאשר ראה המן שקולו של יעקב נשמע בבית המדרש, וגם בשעה שהם עומדים לפני הריגה הם מתמסרים ללימוד התורה, הוא הבין שסגולתה של התורה הכריעה את גזירתו, את עשרת אלפי ככר הכסף שלו. הוא מבין שידם של היהודים, המשועבדים לתורה, גברה על תככיו ומזימותיו.