עשרת הדיברות שניתנו לישראל במעמד הר סיני מהוות תמצית כל מצוות התורה. כל אחת מן הדברות הללו הינם לא רק מצוה פרטית אלא גם כלל גדול המסתעף לכמה וכמה ענפים של גופי תורה.

עשרת הדיברות כוללים בשש מאות ועשרים אותיותיהם את 613 מצוות התורה, בתוספת שבע המצוות, שחידשו חכמים בכוח הסמכות שהם שאבו מהתורה. חכמי הדורות גילו ע"י עיונם בתורה את הרמזים המצויים בדברות אלו לכל מצוות התורה.

הדיבר הראשון והדיבר האחרון דומים במהותם. גם הראשון: "אנכי ה` אלקיך" וגם האחרון: "לא תחמוד", הן מצוות רעיוניות, המכוונות אל הלב. הראשונה קוראת ליחס נכון כלפי העולם, להבין כיצד הוא נוצר ומי ממשיך להנהיג אותו, ואילו האחרונה – מדריכה להתייחסות נכונה כלפי הזולת. רוב הדברות הן צווים מעשיים, הדורשים מן האדם לפעול בהתאם למסר הכלול בהם או להימנע מפעולה, כאשר היא שלילית.

עשרת הדברות היו חרותים על שני לוחות אבן. הלוח הראשון כלל את המצוות שבין אדם למקום, על הלוח השני נחקקו המצוות שבין אדם לחברו.

הלוח הראשון פותח, כאמור, במצוות: "אנכי" – אמונת הלב באלוקים, ואילו המצווה האחרונה בלוח זה, היא מצווה מעשית מאוד, העוסקת בחיי היום יום: "כבד את אביך ואת אמך".

לוח המצוות של בין אדם לחברו פותח בצוו מעשי: "לא תרצח", ומסיים ב"לא תחמוד", שהיא פנייה אל רגשותיו הפנימיים של האדם. כל הדיברות נמסרו יחדיו ואין אפשרות כלשהי להפריד ביניהן. הן באות להורות לנו שאין להפריד בין חיי המעשה לבין עולמו הרוחני והפנימי של האדם.

בדיבר הראשון, נצטווינו על אמונה במציאות האלוקים. יש מנהיג ומכוון מאחורי פרגוד הטבע וההיסטוריה. אדם שאינו מאמין הרי הוא כופר בעיקר.

בדיבר השני נצטווינו להאמין שאין אלוה נוסף. כל הכוחות המצויים בעולם נובעים מן הישות האחת והיחידה ואין לשתף שום אלוהות אחרת עימו. כאשר ה"אנכי" ממלא את כל ישותו של האדם משתחרר הוא משעבוד לשאר הכוחות המצויים בעולם.

בשלישי נצטווינו לא להישבע בשמו הגדול לשקר. הנשבע בשם אלוקים לחינם, מצביע על סטייה מן היחס הנכון כלפי האלקים.

ברביעי נצטווינו על שמירת השבת. השבת מעידה שאלוקים ברא את העולם בשישה ימים. מחלל השבת פוגע בפועלו של הבורא, ביצירתו הייחודית.

בחמישי נצטווינו על כיבוד הורים. ההורים הינם שותפים לאלוקים ביצירת הילדים, ההורים נותנים את הגוף, ואלוקים את הנשמה, את החיים. אדם המכבד את הוריו, מכבד גם את האלוקים. ממילא, אדם שאינו מכבד את הוריו, פוגע בעקיפין גם באלוקיו.

הדיבר השישי, לא תרצח, מהווה אזהרה על פגיעה בעצם חיי האדם. להרוג אדם, לשפוך את דמו, משמעותו למעט מדמות האלקים, כי "בצלם אלקים עשה את האדם".

השביעי, לא תנאף, מהווה פגיעה בהשלמת האדם ובמשפחתו – באשתו. התשוקה והסרת הריסון הינם סימנים ברורים לשממה רוחנית.

בשמיני, לא תגנוב. מובנו של הצו איסור גניבת נפשות כדי למוכרן. השתעבדות זו באדם, פוגעת גם היא ביצירה שנבראה בצלם אלקים.

הדיבר התשיעי, לא תענה (עדות שקר), משנה את המציאות הסובבת את האדם ומכניס בה אלמנטים של שקר וכחש.

לא תחמוד, הדיבר האחרון, מטיל את צל איסורו על דברים שברגש. איך לא יחמוד אדם דבר יפה בלבו, והרי לכל מה שהוא נחמד למראה, החמדה צומחת מעצמה? אין לאדם שליטה עליה. לכאורה, גם אין אמצעים להיאבק בה.

לו היה האיסור מכוון רק נגד הביטוי החיצוני והמעשי של התשוקה, נגד הפעולות שאנו עלולים לעשות בעקבות החמדה – לשים יד על בית הידיד, על מכוניתו או על אשתו – כי אז היה הצו מובן.

אולם, הדברים כוללים מפורשות גם את הרגש, המתעורר בלב. כיצד אפשר לצוות עליו "אל תופיע"?

מצאנו כאן קשר אמיץ בין הדיבר הראשון לדיבר האחרון שבלוחות, בין המילה "אנכי" לבין המילים "לא תחמוד":

אין האלוקים מטיל וטו ישיר על החמדה או על התשוקה. תכונה זו טבעית היא, ואין לכלוא אותה. הדרישה האלוקית פונה אל האדם, שיבחר את נושא תשוקתו. בכוחו להחליט אם לחמוד את כל אשר לרעהו, או לפתוח את הלב לכיוון שונה, לשאוף אל ההתעלות, לחשוק את נכסי הרוח של קירבת האלוקים.

אי אפשר להשתוקק בעת ובעונה אחת לשני דברים מנוגדים. הלב הוא המחליט אם לבחור בתשוקת החומר או בחמדת הרוח, האם לחשוק להתקרב אל ה"אנכי" או חלילה לנוטשו ולחמוד את נכסי השכן.

*

ננסה לקרוא את הדיברות לא בסדר אנכי, כמקובל, אלא במאוזן ונקבל משמעות נוספת למצוות המופיעות בהם.

"אנכי ה`", ומולו "לא תרצח". כיוון ש"אנכי ה`". לכן, אל תרצח, שהרי "בצלם אלוקים עשה את האדם". הרוצח את האדם, פוגע בכבודו של האלוקים.

"לא יהיה לך אלוהים אחרים", ומולו "לא תנאף". המשתף אלוה נוסף, דומה לאדם שמחדיר את עצמו למעגל משפחתי סגור.

"לא תשא את שם ה` לשווא", ומולו "לא תגנוב". הקשר ברור. אדם הגונב, סופו שנשבע לשקר כדי להעלים את גניבתו.

 "זכור את יום השבת", ומולו "לא תענה ברעך עד שקר". המחלל את השבת, דומה כאילו מעיד עדות שקר שאלוקים לא ברא, חלילה, את העולם בששה ימים ושבת ביום השביעי.

"כבד את אביך ואת אמך, ומולו "לא תחמוד". אדם חומד מה שנמצא בסביבתו, משום שאינו מרוצה ממצבו הנוכחי. בדרך כלל אדם כזה אינו מרוצה בבית הוריו, וממילא אינו מכבדם.

*

המצוות שבין אדם למקום המופיעות בלוחות הברית פותחות במצווה רעיונית-נפשית: "אנוכי", ומסתיימות במצווה מעשית: "כבד את אביך ואת אמך". לעומת זאת, המצוות שבין אדם לחברו פותחות במצווה מעשית: "לא תרצח", ומסיימות במצווה רעיונית-נפשית: "לא תחמוד". כלום אין בזה משום ניגוד גמור להשקפתם של רבים על "דת" ואזרחות?

הדת והחברה הם שני הגורמים שיצרו את העולם העתיק, אך כיום גדול מאד הפער ביניהם. על השאלה "מהי דת?" באה התשובה המקובלת משום מה: "להתפלל אל ה` בכוונה ובלב שלם". הדת היא עניינו הפנימי של האדם, ולכאורה, אין לה קשר עם החיים האזרחיים והגשמיים. על השאלה "אזרחות מהי?" באה התשובה: "משטר של חוק, יושר והגינות, ביחסים שבין אדם לחברו", אין לכך כל קשר עם השכל והנשמה. חייו הפנימיים של האדם מוקדשים לה`, ואילו דיבוריו ומעשיו – לחברה.

הרי לפניכם חיים שסועים ומפוצלים, כאילו מבדילים בין שמים לארץ, ושוללים כל השפעה הדדית ביניהם. האדם רשאי לצמצם את כל רעיונותיו הנשגבים בתחום חייו ומותו, אבל אסור שחייו הפנימיים ישפיעו על חיי המדינה והחברה. החיים של משפחת העמים אינם מושתתים על עולמו הפנימי של האדם, אלא על עולמו החיצוני והמעשי: על התעשייה, על המדיניות, על השלטון, על המשטרה ועל הצבא.

אולם, האמת הטהורה היא שגם תחומים אלו צומחים ומתפתחים מבפנים כלפי חוץ. האדם צומח ומבשיל בשדה החיים של הלב, בקרן האור של הרעיון, בכוח האלוקי המאפשר את המעשה, ובכוח האהבה והברכה של הבורא, המנהיג את תבל כולה ואת ליבות בני האדם.

אובדי עצות מחכים מנהיגי המדינות, אבות המשפחות וסתם אזרחים, להבטיח ישע ושלום, כלכלה יציבה ובריאות איתנה, לכל העמים ולכל פרט. זאת על אף החטא והפשע, השחיתות והעריצות, שלטון היצרים ופריעת המוסר, השתקת קול המצפון והזלזול המר בכל הנשגב והנעלה. הם שואפים להבטיח את כל האושר שבחיים, אבל בלי ללכת בדרך הקשה של תשובה המתחילה מבפנים, מעומק הלב, תשובה שכל אחד צריך להתחיל מעצמו.

הדיבר הראשון מתחיל: "אנכי ה` אלוקיך". כיוון שאתה מכיר באלוקותי, לכן, "לא יהיה לך אלהים אחרים", שומה עליך לבטל כל גורם אלילי. כאשר המילה "אנכי" תשתלט על כל ישותך, לא יהיה לך כל דבר אחר שווה בערכו לה`, לא במוח ולא בלב, לא בשמים ולא בארץ. לא תעשה לך אליל יציר דמיונך, שימלא את מאוויי ליבך. עליך להתייצב בגאון מול כל הכוחות שבשמים ובארץ, ולא להיכנע אלא רק לפני האחד והיחיד, השולט על כל היקום במילה "אנוכי".

הוא אלוקיך לא רק בארבע האמות השקטות של רעיונותיך ורגשותיך, ובקשר הנפשי שבינך ובינו. הוא אינו מצטמצם רק בבתי התפילה ובחדרך השקט. הוא אלוקיך גם בעיצומו של שאון החיים היומיומיים ובכל מילה ומילה שאתה מוציא מפיך כדי לבסס אך מעמדך בחיים האזרחיים. "לא תשא" – אסור לך להוציא את שמו מפיך במשאך ומתנך בין הבריות, בלי שהוא יענה ויעיד בך את השמים ואת הארץ.

קיומך או נפילתך מותנים אפוא במידת האמת או השקר, אשר בדיבורך הפשוט, היומיומי, הטבוע בחותמו של השם יתברך. הוא אינו דורש ממך שתפגין את אמונתך בו רק על ידי נדרים ושבועות, על ידי שירי תהילה או על ידי דביקות וכוונה יתירה – אלא על ידי התכוננות מתמדת בחיים עצמם.