כאשר ירד יעקב אבינו למצרים, הוא ביקש לשבת בארץ גושן, הרחק ממרכזי המגורים של תושבי מצרים.
יוסף סיפר לפרעה כי אחיו הינם רועי צאן, ומכיוון שתועבת מצרים כל רועה צאן, הרי שעליהם להתרחק מעינם הפקוחה של המצרים ולשבת במקום שבו יהיו מבודדים. את הסיבה האמיתית לא יכול היה יוסף להסביר לפרעה. שכן, פרעה לעולם לא יבין מדוע התערבות חברתית אינה נראית ליעקב ולבניו כגורם מקדם, יפה וטוב.
אך הסתלקו יעקב ובניו לעולמם, החליטו הצעירים כי ארץ גושן צרה, ואולי הגיע הזמן להכיר את הארץ היפה שמסביב.
לפתע התמלאו חבלי הארץ ביהודים. הם מאסו בבדידות שיעקב אבינו כיוון אותם אליה והעדיפו להכיר את התרבות המצרית. הם חיפשו דרך כיצד להפיל את המחיצות המבדילות בינם לבין העם המצרי, פעולה שבדרך הטבע מאחדת ומקרבת את הלבבות.
אולם דווקא באותה עת החלה לגבור השנאה המצרית, שנאה לא טבעית שעליה נאמר: "ויקוצו מפני בני ישראל" (שמות א`, י"ב), וממילא גבר השעבוד והתעצם. לא היה זה בגדר עונש, אלא למען שמירתם של היהודים שלא יתערבו בגויים לחלוטין, וחלילה יאבד זכרם.
תופעה זו חוזרת על עצמה בכל דור. כאשר נפרצות מחיצות והיהודים מתקרבים לגויים, בונים הגויים מחיצה חדשה, לעתים כואבת.
גם בברלין ובפרנקפורט היהודיות, עת דחקו הצעירים את הזקנים מעל שולחנם, לא איחרה הפורענות להגיע בצורת שיטה חדשה שקראה לכלות כל אשר יהודי הוא. בעוד בגלות מצרים ניתנה מנוחה לפחות לשבט לוי, אשר קיבל `פטור` מעבודת פרך, בגרמניה לא היה אדם שזכה לקבל פטור או זכאות כלשהי.
נשוב למצרים. אין אפשרות לקום ולפרוע פרעות ביום בהיר, ללא כל סיבה, בקבוצת מיעוט קטנה, שלווה ובלתי מזיקה. כדי לטבוח בקבוצה זו, תחילה יש להתיר את דמה ולהכריז עליה כעל קבוצה מזיקה ובוגדנית. ניתן לעשות זאת באמצעות הסתה ועיצוב דעת הקהל. אולם לא קל לשנות בבת אחת את תודעת ההמון. בתודעה ההיסטורית המצרית נחרת שמו של יוסף, כמי שהאומה המצרית חבה לו את חייה, כמי שלולא תושייתו היה הרעב מכריע את מצרים. אך גלגלי ההסתה המשומנים היטב של מצרים הצליחו לגבור על קשיים אלו והציגו את עם ישראל כקבוצה המהווה סכנה ביטחונית למצרים:
"ויאמר אל עמו, הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו, פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א`, י`). העם היהודי מוצג כגיס חמישי פוטנציאלי, למקרה שבו תעמוד מצרים במלחמה מול מדינת אויב.
המצרי ראה בהשתעבדות ובעבודת הפרך לא רק אמצעי נקמה נגד יצר הבוגדנות של האומה היהודית, אלא גם כלי הגנה שבעזרתו יוכל לשמור על המדינה ועל נכסיה.
דברים מקבילים אירעו שנים רבות מאוחר יותר…
בשנים שקדמו להקמת מחנות ההשמדה, עסקה התעמולה הנאצית בהשחרת פניו של הגזע היהודי, ואולי אף נחלה הצלחה גדולה יותר מפרעה ויועציו. לרשות גבלס, שר ההסברה הנאצי, עמדו העיתונות, הרדיו ושלטי חוצות. כפרעה ויועציו, גם הם התקשו להתיר בזמן כה קצר את דמם של אלו שגילו מעורבות חסרת תקדים בכל ענפי התרבות הגרמנית. למרות זאת, הוצגו היהודים כמוצצי דם, החותרים לשלטון על העולם כולו והעושים את דרכם בצעדים שקולים, אך ערמומיים להחריד. גם את מעורבותם העמוקה בחיי הרוח של גרמניה הציגו הנאצים כניסיון להשתלט על גרמניה כולה.
בעיתונות הנאצית הוצגו קריקטורות זוועה, שבהן נראה היהודי כמוצץ את דמה של האנושות. כל תכונה רעה באשר היא, יוחסה ליהודי, אשר אט אט הוכר כחלאת המין האנושי שיש לרדוף באותה דרך שבה בעלת הבית רודפת אחרי עכברים. בתודעת ההמונים נקלט היהודי כדבר מאוס ומבחיל.
שש השנים שחלפו מאז עלייתו של הצורר הנאצי לשלטון ועד לליל הבדולח, היוו די והותר זמן לעיצוב מחדש של דעת ההמון. הרחמנות הטבעית שחש אדם למראה זר המתייסר בעינוייו, נעלמה כלא היתה. אומה בת ששים ושניים מיליון נפש קיבלה את הרצח הנורא כדבר מובן מאליו ורצחה יהודים באכזריות תהומית, ללא שמץ של נקיפות מצפון וללא כל גילויי רחמים.
גם גרמניה, כמצרים, הציגה את העם היהודי כסכנה לאנושות, ובכך סללה את הדרך להשמדתו.
פרעה פנה אל עם ישראל ברכות ובנימוס, מפני שהשעבוד לא יכול היה להתחיל, אלא בהזמנתם לעבודה, בתוך כדי העלמת המגמה האמיתית.
כשלשת אלפים ושלוש מאות שנה לאחר מכן השתמשו קלגסי הס.ס. בטקטיקה דומה. גם תלייני יחידות המוות העלו את היהודים לרכבות תוך הבטחה להעברתם למחנות רחוקים, שבהם יעבדו בתעשייה למען הצבא הגרמני. תאי הגזים הוצגו כמרחצאות חיטוי. האמת המרה גובבה באשדות כזב כדי להסתיר את הפתרון הסופי.
הנאצים ידעו את הסוד שהשתמש בו פרעה: "וישימו עליו שרי מסים" (שם י"א). צעד זה, המפלה קבוצת מיעוט זרה באוכלוסיה, לא יביא למרי מצד הרוב. סוף סוף הטלת מס על המיעוט תורמת לרווחת הרוב, בלא שיידרש לשאת בעול.
המס המצרי היה מס עקיף – עבודה ולא כסף. הנתינים הזרים שחויבו להפריש אנשים וזמן כדי לבנות ערי מבצר, אולי רטנו בסתר לבם, אולי כעסו, כשנודע צו ההתפקדות לעבודה, אבל לבטח חשבו שלא כדאי להסתכסך בעטיו עם שליט כל יכול.
התחכום שבהטלת המס היה גדול. כשהתארגנו קבוצות העבודה של העברים, החל תהליך השחיקה במעמדם בעיני הציבור המצרי. העם המצרי החל להתרגל לעובדה שהעברים אינם אזרחים שווי זכויות.
למעשה, מס העבודה היה רק כיסוי לתכנית רחבה יותר: דיכויו של העם העברי, השפלתו, ולבסוף גם השמדה של חלק מהעם.
גם עבודת הפרך במובנה הפשוט חוזרת כמוטיב מגלות פרעה ועד לגזרות היטלר ימ"ש.
עבודת הפרך מוגדרת כעבודה שקצבתה אינה ידועה מראש, או כעבודה חסרת מטרה אשר כל ייעודה הוא העסקת העבד.
אכזריות מיוחדת אפיינה את עבודת הפרך שבה שועבד העם היהודי במצרים. אדם שקיבל עבודה לא ידע מתי תסתיים ובאיזה שלב בעבודה הוא אוחז. אחר, שזכה לדעת את קצבת עבודתו, עמד לפני קושי אחר. הוא ידע כי עבודתו נעשית לריק וכי אין בה כל מטרה מעשית. מטבע הדברים, העבודה נעשית קשה שבעתיים, ובהעדר חדוות יצירה, המלווה אפילו עבודה שנעשתה מתוך כפייה, היתה העבודה בלתי נסבלת לחלוטין.
כזאת גם היתה הרגשתם של יהודי אירופה. אף הם הועסקו בעבודות חסרות מטרה של ממש, ללא ייעוד וללא תכלית. עובד הכפייה האומלל לא ידע אף פעם מתי יסיים את עבודתו. העבודות רדפוהו, עד שמושג הזמן שובש לחלוטין.
גם את ההנהגה היהודית של הגטו, את מוסד היודנראט, חוללו הצוררים הגרמנים. פטנט זה, שנרשם על שמו של פרעה, היה אחד מהרעיונות השטניים ביותר שהגו צוררי העם היהודי. תפקידם של חברי המשטרה היהודית של הגטו היה לפקח על חיי הגטו ולהמציא למפקדי המחנה את מבוקשם.
כשנדרש מספר מסוים של יהודים לעבודת כפייה, הוגשה הדרישה לחברי היודנראט, כדי שיספקו את ה"סחורה" האנושית. זו היתה ברירת מחדל אכזרית שאין אח ורע כדוגמתה. שוטר היודנראט התבקש להביא ליום מסוים כמות יהודים שיועדה לחיסול בבורות קבורה שנפערו מראש. הוא ידע היטב מהי המשמעות של סירוב פקודה מחד גיסא, ולאילו הטבות עלובות יזכה מאידך גיסא. ייסורי מצפון מכאן וייסורי שאול מכאן. אלה שלא עמד להם כוחם, נטלו את גורלם בידם, ובלבד שלא לשתף פעולה עם הצורר הנאצי.
ייתכן, שברגעי חייהם האחרונים עמדו לפניהם דמויותיהם של נוגשי פרעה היהודים, אשר הוצבו על ידו כדי לנגוש בעם. על השוטרים במצרים מספרת התורה: "ויוכו שוטרי בני ישראל, אשר שמו עליהם נוגשי פרעה לאמר: מדוע לא כליתם חוקכם ללבון כתמול שלשום, גם תמול גם היום?" (שמות ה`, י"ב).
השוטרים היהודים במצרים מסרו את גוום למכים, ובלבד שלא להטיל את העונש הכבד על עם ישראל כולו. שוטרים אלו מוזכרים לטובה והם זכו לשכר מושלם חלף סירובם ליטול על עצמם את תפקידי המשעבד.
אך השעבוד התקדם והאווירה הפכה להיות קשה יותר ויותר. לא חלף זמן רב, והאווירה במצרים השתנתה כליל: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שם י"ג). כל מצרים העבידה את בני ישראל. עד מהרה הקיפה האנטישמיות את ההמונים והאווירה הכללית היתה בשלה לפקודה המרושעת הבאה:
"ויצו פרעה לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שם א`, כ"ב). לעם המצרי לא נותרו כל עכבות מוסריות, ומשום כך יכול היה השליט לפנות אליהם בפומבי ובצו גלוי ולדרוש את השמדתו של העם היהודי.
כך היו פני הדברים, וביתר שאת, בגרמניה. ניתן לומר שכל העם הגרמני, מקצה עד קצה, הפך לחבר מרצחים או למסייעים לרצח. התהליך שהחל באנטישמיות כתובה ומודפסת נשא פרי.
האנטישמיות, אז והיום, שונה בממדיה ובאיכותה, אך התהליך עצמו קיים מאז ימות עולם, כשמדי פעם הוא פורץ ומרעיד ארץ ומלואה.
לאורכן של שנות ההיסטוריה היהודית ניסו רבים וטובים לרדת לשורשיה של תופעה, שימיה כימיו של עם ישראל – תופעת האנטישמיות.
סבל ממושך עבר העם היהודי כתוצאה משנאתם של עמים אחרים כלפיו. היו תקופות ששנאה זו היתה כבושה, ולא התפרצה כלפי חוץ, אך עם זאת, תשתית של שנאת ישראל היתה קיימת בכל התקופות.
שנאה זו הביאה בעקבותיה רדיפה של העם היהודי, כפי שלא נרדף אף עם אחר על פני האדמה. פרנסתם ותחומי מגוריהם הוגבלו, הם הוכו, נשדדו, גורשו מבתיהם, עונו בכל סוגי העינויים האפשריים ונרצחו בכל המיתות שבן אנוש מסוגל להעלות על דעתו. כל זאת, אך ורק מפני סיבה אחת ויחידה – עצם היותם יהודים.
כל המנסה להשלות את עצמו שמקור האנטישמיות בסיבות כלשהן, ידפדף נא בספרי ההיסטוריה היהודית וימצא שכל אותן `סיבות` לא היו אלא מסווה לשנאה עיוורת – שנאה ליהודים מפני היותם יהודים. שנאו יהודים משום שהיו עניים, ושנאו אותם בגלל עושרם. רדפו אותם בגלל הסתגרותם בד` אמותיהם,
וקינאו בהם מפני שהצליחו לעלות ולהשתלב בכל רובדי החברה. הסיתו נגדם ונידו אותם בגלל דבקותם בדתם, ובזו להם כאשר נטשו את התורה ואת המצוות וניסו להתבולל. לעגו להם בעת שהיו חלשים וגינו אותם בעת שהיו חזקים. דבר והיפוכו שימשו לאותה מטרה. לא ניתן למצוא שום היגיון עקבי באנטישמיות, אין לה סיבה ואין לה הסבר.
אנו חיים כיום בעולם נאור, תרבותי ומתקדם, אך האנטישמיות לא נעלמה! אמנם כיום לא שורפים יהודים בכיכרות ולא שופטים אותם על רקע עלילות דם, אך זאת משום שגם האנטישמיות הפכה להיות `תרבותית` ו`מתקדמת` יותר. עובדה, העולם ה`תרבותי` לא נקף אצבע כאשר הובלו למשרפות שישה מיליוני יהודים. העולם ה`נאור` גם אינו מתיימר להסתיר את הצביעות ואת יחס האיפה ואיפה שהוא נוהג כלפי הנעשה בארץ ישראל. האנטישמיות תתמיד ללוות את היהודי, כנראה, עד בואה של הגאולה השלמה.