הדין הראשון המובא בפרשה הוא דינו של עבד עברי. מדובר באדם שנכשל בעוון גנבה. כידוע, עונשו של גנב הוא תשלומי כפל (שמות כ"ב, ג`): "אם המצא תמצא בידו הגנבה… שנים ישלם". עליו להשיב פי שניים משווי הגניבה. עונש זה הופך את הגנבה לבלתי משתלמת. במקרה שאין לגנב מה לשלם, הוא נמכר לעבד כנאמר (שם ב`): "אם אין לו ונמכר בגנבתו". הוא עובד שש שנים בביתו של מי ששילם את שוויו.
_x000D_
לפי החוקים הרווחים כיום בעולם, הגנב נידון למאסר מתוך תקווה שהעונש ירתיע את החוטאים. למעשה, המציאות טופחת על פני כולנו. במקום לחזור למוטב בעקבות הישיבה בכלא, אסירים רבים מאד מדרדרים "ועולים מדרגה" בתחום הפשע. בבתי הסוהר פוגש הגנב פושעים ותיקים ומועדים. בין חומות הכלא הם מלמדים אותו שיטות מתוחכמות ומשוכללות של פשע ושל גניבה. כתוצאה מכך, כאשר האסיר משתחרר, הוא ממשיך לחטוא וברמת פשיעה גבוהה יותר.
_x000D_
על פי חוקי התורה כלל לא ניתן עונש מאסר על פשעים אלה. אם אין לגנב די כדי לשלם את גנבתו, הוא נמכר למשפחה הגונה, שם הוא ילמד במשך שש שנים דרך ארץ ומידות טובות. אם עד היום הוא לא זכה לבית חם, וייתכן שזו היא סיבת חטאו, עתה יקבל יחס מועדף אצל אדוניו, החייב לדאוג לטובתו.
_x000D_
כיום המילה "עבד" מרתיעה רבים. מיד עולים בדמיון שדות הכותנה הנרחבים בדרום ארצות הברית בטרום מלחמת האזרחים, כאשר עבדים כושים עבדו בפרך תחת מגלביהם של עריצים לבנים.
_x000D_
התייחסות התורה לעבד שונה לחלוטין. האדון חייב להעניק לעבדו תנאים השווים לאלו של עצמו. לא כל עבודה ניתן לצוות עליו לעשות, ונוסף לכך, הוא גם משתלב בחיי משפחת אדונו, לומד מדרכיה ושב למוטב. כאשר הוא משתחרר, אדונו מעניק לו מענק שחרור גבוה המאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו.
_x000D_
פרשה זו מהווה דוגמת מופת לדרך הטיפול בגנב, כיצד ניתן להעמידו על רגליו וכיצד ניתן לשקם את חייו.
_x000D_
פרשה זו מוכיחה את ההבדל הקיים בין היחס האנושי לבין הוראותיה של התורה. כדי להבדיל בין חוקי התורה לחוקים האנושיים ולקבל מבט כללי על המתרחש, נדרשים אנו לנקוט בהגדרות חדשות.
_x000D_
רגילים להגדיר אנשים שאינם מקיימים מצוות כ"לא דתיים". אולם הגדרה זו אינה מדויקת. בחינת אורח החיים של אותם אנשים תוכיח כי הם קשורים אל הדת, לא פחות מאשר שומרי המצוות. ההבדל ביניהם הוא הגדרת הדת. בעוד שומר המצוות נשמע לדת האלוקית, השני שומר את חוקי החברה. במידה ידועה הוא רואה בהם דת לכל דבר.
_x000D_
הציר המרכזי עליו סובבים חוקי אנוש הוא ציר התענוג. תענוג הינו משאת נפשו של האדם. השאיפה לתענוג – מסתתרת מאחורי כל הפעולות ומנווטת את דרכו של כל אדם בים החיים.
_x000D_
חוקי החברה נוסדו מתוך התבוננות בטבע האנושי ובערכים האנושיים, כשוויון, חירות, צדק ומשפט. התבוננות זו הובילה את האנושות למסקנה כי כדי לאפשר לאדם להגיע למשאת נפשו, יש צורך לחוקק חוקים שיגבילו את הרצון האנושי, כדי שהוא לא יפגע בחברה. בכך יתאפשר קיומה של החברה. החברה הנדרשת לאדם, כדי לסייע לו, כאמור, להגיע אל מטרתו – התענוג.
_x000D_
האנוכיות של חוקי אנוש היא הסיבה לתנודות ולשינויים הרבים בחוקיה. בעוד חוקים מגבילים, שנדרשו לשעתם, מבוטלים, נחקקים חוקים חדשים על פי רוח הזמן והמקום.
_x000D_
השאיפה לתענוג הביאה את האנושות למסקנה כי המלחמה ותוצאותיה מסכנות את חיי בני האדם ומקטינות את סיכוייהם להגיע אל מחוז חפצם. המלחמה והאיבה שואבות למערבולת השנאה את רוב המשאבים האנושיים, ובמקום שיופנו לרווחת בני החברה ולהנאתם, הם מופנים אל ההרס והחורבן. הבנה זו הובילה את האנושות להאדרת השלום ולהפיכתו לערך נעלה. מסיבה זו הפכו גם זכויות הפרט לערך מקודש. ההזדמנות השווה – כך מאמינים בני האדם – תיצור חברה טובה וצודקת יותר, ומתוך כך יופנו רוב משאבי החברה אל המטרה, אל התענוג.
_x000D_
החברה אינה חוששת משינוי חוקיה, זאת משום שהיא אינה משתמשת בחוקים כמטרה כשלעצמה. החוקים הם אמצעי, שנועד לסייע לאנשים להגיע אל מחוז חפצם.
_x000D_
ציוויי התורה שונים בתכלית מדרך זו, הן במקורן והן בתכליתן. במקורן – תורת ישראל וחוקיה לא מידי אדם ניתנו, אלא מידיו של בורא העולם. בתכליתן – מצוות התורה לא ניתנו לעם ישראל כדי להפוך את חייו לנוחים יותר או למענגים יותר, אלא לאמיתיים יותר. הן ניתנו כדי להכין את נפשו של האדם אל הייעוד הרוחני שלמענו נברא העולם.
_x000D_
*
_x000D_
כדי להבחין בהבדל המהותי בין שתי הדרכים, עלינו להתחקות לדוגמה אחר חיוב: "השבת אבידה". מצווה זו, המופיעה בתורה האלוקית, מקובלת גם על האנושות.
_x000D_
התורה מצווה את האדם להשיב אבידה לבעליה: "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה, השב תשיבנו לו" (שמות כ"ג, ד`). חובת ההשבה חלה רק על חפצים שיש להם סימן. חפצים שאין להם סימן פטורים מהשבה. חובת השבת אבידה אינה חלה על חפצים שהתייאשו מהם בעליהם. תנאים אלו מגלים לעין כול כי חובת השבת האבידה אינה נובעת מן הצדק או המוסר האנושיים, אלא ממידת הצדק האלוקית.
_x000D_
חוקי אנוש אינם עוסקים בשאלה האם הבעלים התייאשו מהאבידה. לשיטתם, אם ידוע מי הם בעליו של החפץ האבוד, מחויב המוצא להשיבו לבעליו. יתירה מזו, ייתכן שייאוש הבעלים מעצים את חובת ההשבה, שהרי אינה דומה שמחתו של אדם באבידתו המושבת  לאחר ייאוש, לזה שלא התייאש מאבידתו.
_x000D_
חוקי אנוש כפופים להסכמת החברה ולהגיונה, והם הוריה מולידיה. הדת האלוקית אינה כפופה להם. אין היא נכנעת לרוחות הזמן ולערכי המקום. היא כפופה לאמת האלוקית הנצחית. נאמר (מלאכי ג`, ו`): "אני ה` לא שניתי", ולכן, גם חוקי התורה לא ישתנו, והתורה לא תהיה מוחלפת בתורה אחרת, חלילה.
_x000D_
שומר המצוות אינו נדרש להתנצל על כך שאין התורה ומצוותיה תואמים את רוח הזמן. המאמין אינו נדרש להתאים את תורת ה` לערכי החברה העכשוויים, ואף אין הוא צריך למצוא בחוקי התורה את ההיגיון האנושי. שומר המצווה נדרש להבנת הרצון האלוקי, רצון המוגדר בפינו כאמת יחידה. גם המצוות שבין אדם לחברו ניתנו ממרום. לא רק הציוויים ה"עליונים" ניתנו משמים, אלא אף הציוויים הנראים כארציים.
_x000D_
חוקי האנושות יעברו שינויים רבים, ובסופם יותאמו לאמת הנצחית, וכפי שנאמר: "יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון…"

_x000D_