זוג קשיש, נכנס פעם לחנות מזכרות שהכילה בעיקר מוצרי אבן וקרמיקה. לקשישה הייתה חיבה מיוחדת לכלי חרסינה. הייתה לה חולשה אליהם. הם מילאו כל פינה בבית וקישטו אפילו את הקירות, כשצלחות חרסינה מעוטרות משמשות כתחליף דקורטיבי לתמונות.
היא נשבתה מיד בקיסמו של ספל התה העדין, שעמד על מדף התצוגה במקום די בולט. היה זה ספל מרהיב ביופיו, הוא עוטר ביד אמן בצורה מופלאה, היו עליו רישומים עדינים של פרחים, בצבעיים עדינים. גם הוא עצמו כספל היה מעוצב במבנה מיוחד, שוליו התעגלו בזווית עגלגלה, ושיוו לו מראה של עלה כותרת מתעגל בשוליו, הידית המסולסלת משהו שיוותה לו מראה אצילי והפכה אותו ליצירת פאר. לא פלא שהקשישה נשבתה ביופיו.
היא אחזה בו בעדינות, חשה את מגעו הקר.
פתאום היא שמעה אותו מדבר…
היא לא ראתה מהיכן. היא גם לא ידעה כיצד. היא רק הקשיבה.
לא תמיד הייתי כזה. אמר.
פעם הייתי גוש חימר. אדום, בוצי, לא נעים למגע… איש אחד הגיע, חפן אותי בידיו, הכניס אותי לחדר חשוך ואפלולי, אותו כינה "הסטודיו שלי", הוא אחז בי בשני ידיו, מעך אותי, חבט בי, ריסק את כולי ולש אותי הלוך ושוב. ניסתי לצעוק, ביקשתי שיפסיק, שיחדל. אבל הוא לא עצר. רק אמר: "המתן, עוד לא סיימתי איתך!".
הוא לקח אותי כך, חבוט ומעוך, הניח אותי על גלגל מסתובב, והחל מסובב אותי במהירות מסחררת, תוך כדי שידיו פוגעות בי בתנועות סיבוביות. "חדל!" צעקתי, "איני יכול יותר!" התחננתי על נפשי. הוא לא הניח לי. רק אמר: "המתן, עוד לא סיימתי איתך!".
ואז הגיע הגרוע מכל. הוכנסתי לתנור לוהט. מימי לא חשתי חום שכזה. לא הבנתי מה המגמה, למה הוא שורף אותי עכשיו אחרי כל מה שהשקיע בי. חשתי שחום חודר לתוכי ומשנה את מהותי. כבר לא היה לי כח לצעוק. הוא בקושי שמע אותי בוכה "תוציא אותי מכאן!" הנהן בראשו לשלילה ורק אמר: "המתן, עוד לא סיימתי איתך!".
שעה ארוכה שנדמתה בעיני כנצח חלפה עד שפתח את דלת התנור והוציא אותי משם רותח כהוגן. אחז בי בעדינות בצבת ארוכה, והניח אותי על מדף גבוה מול החלון הפתוח. רוח קרירה נשבה על פני. הרגשתי הרבה יותר טוב. התחלתי לחוש שאני חוזרת לעצמי. דווקא אהבתי את עצמי בצורה החדשה.
אבל זה לא נגמר. ריח חריף של צבע אפף אותי, אדים רעילים הפריעו לי לנשום, כשהוא החליט לצייר על גבי. הריח היה נורא, חשבתי שאני עומד להחנק, אבל הוא לא הניח לי, שעות ארוכות ישב וצייר. ורק אמר: "המתן, עוד לא סיימתי איתך!".
ואז זה קרה שוב, והפעם הרבה יותר חזק. הוא הכניס אותי שוב לתנור, כשדרגת החום גבוהה פי כמה וכמה. חשבתי שזה פשוט הסוף שלי, שעכשיו אני עומד למות. צעקתי, בכיתי, התחננתי. ושום דבר לא עזר. רק כשכבר כמעט נכנעתי והשלמתי עם מצבי, אז נפתחה דלת התנור. האיש אחז בי בעדינות באותה צבת ברזל, ושוב הניח אותי מול החלון הפתוח, נותן לי להתאושש מכל מה שעבר עלי.
הוא שב לאחר שעה קלה, קריאת התפעמות עלתה מפיו. "מדהים!", הוא אמר, והלך להביא מראה.
הוא החזיק בי בעדינות וסובב אותי מול המראה, נותן לי לראות ולהתרשם מהמראה החדש. התקשתי להאמין שזה אני, ידעתי שאני סתם גוש חימר אדום ומכוער. לא ידעתי שיש בי יופי מדהים כל כך. התרגשתי.
"רציתי שתדע", פנה אלי ואמר, "נכון שזה לא נעים שלשים אותך, שמתייחסים אליך כאל גוש בצק חסר רגש. אבל אם הייתי משאיר אותך שם, במקום בו גדלת, ללא ספק בעוד ימים מספר, מקסימום שבועות, היית מתייבש, מתפורר והופך לחתיכות עפר חסרות משמעות.
אילו עצרתי את הגלגל כשחשת סחרחורת איומה, אילו פסקתי אז מלעצב אותך, היית מתרסק לרסיסים.
אני יודע שהיה לך קשה בתנור הלוהט, אבל אם לא הייתי מעביר אותך את התהליך ההכרחי הזה, היית נסדק מהר מאוד.
גם אדי הצבע החריפים שגרמו לך לתחושת מחנק היו הכרחיים, תאר לעצמך, כמה אפרורי ומשעמם היית נראה אם לא הצבע שהוספתי לך. תראה את הפרחים הנפלאים שמקשטים אותך, את העיטורים המרהיבים שמעטרים אותך.
והפעם האחרונה, הקשה מכולם, כחשבת שאתה מת בתוך התנור, זה היה הפיניש. פשוט לאחד את הכל, לחזק את כל מה שעשינו, לוודא שהיופי יתקיים, שיהיה חלק ממך לנצח.
עכשיו אתה נראה, בדיוק מה שחשבתי שאפשר להוציא ממך, כשראיתי אותך כגוש חימר."
כי זה אנחנו. החיים שלנו.
* * *
רק אדם שחווה קשיים, מצוקות, התמודדויות, נסיונות ונפילות, ויכל להם, הוא אדם שהתחשל, הוא אדם שנבנה.