בברית בין הבתרים שאל אברהם אבינו את ה` מהי זכותנו על ארץ ישראל: "במה אדע כי אירשנה?" (בראשית ט"ו, ח`). הקב"ה עונה לו: "ידֹע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (בראשית ט"ו, י"ג).
במסכת נדרים מתבאר כי גלות בני ישראל במצרים, היתה עונש על שאלתו של אברהם אבינו. הוא לא היה צריך לשאול שאלה זו.
אך בילקוט שמעוני נאמר: "אמר ר` יוסי, אמר אברהם לפני הקב"ה: `ריבונו של עולם, שמא חס ושלום ישראל חוטאים, ואתה עושה להם כאנשי דור המבול וכאנשי דור ההפלגה?` אמר לו: `לאו`. שאל אברהם: `במה אדע?` וה` מודיעו: `כי גר יהיה זרעך`" (בראשית ט"ו, י"ג).
מהי משמעותו של דו שיח זה?
כדי להבין את הדין ודברים שנערך בין ה` לאברהם אבינו, נעיין בדברי רבי אליעזר הגדול על דור ההפלגה:
"ומעלות (מדרגות) היו לו (למגדל בבל) ממזרחו וממערבו. אלו שהיו מעלים את הלבנים היו עולים ממזרחו, ואלו שהיו יורדים היו יורדים ממערבו. ואם נפל אדם ומת, לא היו שמים את לבם עליו, ואם נפלה לבנה אחת (ונשברה) היו יושבים ובוכים, ואומרים: אוי לנו אימתי תעלה אחרת תחתיה" (פרקי דרבי אליעזר פרק כ"ד).
בדור זה השתבשו סדרי בראשית. הקידמה והטכנולוגיה הפכו למטרה, בעוד שהאדם הפך לאמצעי. נפלה אבן ונשברה – ישבו ובכו, מת אדם – אין איש שם את לבו לכך. על פי תפיסתם – ערכו של האדם נמדד בהתאם לתפוקתו, לכן, אין לאדם ערך בפני עצמו. התוצאה של שיטה זו היתה מתן חשיבות עליונה לתוצרת, ומאידך, זלזול בחיי אדם. כשאדם נפל ומת, לא היו שמים את ליבם לגורלו, שהרי יבוא אחר וימשיך את תהליך הייצור.
אברהם אבינו שחי בדור זה, ראה את התדרדרותם ההשקפתית והמוסרית של בני האדם, ולפיכך פנה בשאלה אל ה`: כאשר עם ישראל יגיעו לארץ ויבנו אותה, יעסקו בשדותיהם ובכרמיהם, מי ערב לכך שלא יגיעו גם הם להשקפתו של דור ההפלגה? אולי גם הם יבינו בטעות שהאדם הוא רק אמצעי, והתכלית היא הייצור והשכלול של העולם?
עונה לו הקב"ה: "כי גר יהיה זרעך", עם ישראל ייבנה בתוך תהליך של גלות מצרים ולאחריה מעמד הר סיני. הם לא יתדרדרו לעולם להשקפת דור ההפלגה.
ביאורם של דברים, כתוב בספר מלכים (א`, ה`, י`): "ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים". המצרים נמצאים בפסגת החכמה.
מובא במדרש (במדבר רבה פי"ט): "כשביקש שלמה לבנות את בית המקדש, שלח אצל פרעה נכה, אמר לו: שלח לי אומנים בשכרם, שאני מבקש לבנות את בית המקדש" (עיין שם כיצד הם ניסו להכשיל את שלמה המלך, וכיצד השיב להם בחכמתו).
המצרים הגיעו לפסגת החכמה באמנות הבניה, ולכן, ביקש שלמה מהם אומנים לבנין בית המקדש. למעשה כבר בתקופת גלות מצרים היו המצרים ידועים באמנות הבניה, כדברי הפסוק: "ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס" (שמות א`, י"א).
אולם הם נהגו באכזריות רבה כלפי בני ישראל, וכפי שכתוב: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שם י"ג) – עבודה המפרכת את הגוף ומשברתו. הבניינים הינם בעלי חשיבות עליונה, יותר מגבם השבור של העבדים הכורעים תחת הנטל.
גם במצרים, תכלית החיים ומטרת קיום החברה האנושית היו לבנות ארץ יפה ובניינים מפוארים, ועל כל יחיד להירתם למטרה זו, אף על חשבון חייו הפרטיים.
בהר סיני התגלתה לעומת זאת לעם ישראל חשיבות האדם. הם זכו להגיע לדרגת נביאים, ולשמוע את קול ה` המדבר אליהם. מתוך כך הם למדו להכיר את גדלות ערך האדם שניתנה לו זכות שהקב"ה ידבר אליו, כיוון ששוכנת בו נשמה אלוקית.
כבר בבריאת העולם באה לידי ביטוי גדלות האדם, בכך שהקב"ה נפח באפיו נשמת חיים, וקבע את מהותו כ"צלם אלוקים". גדלות זו הודגשה ביתר שאת כאשר האדם נברא יחידי, ולא נבראו מיד בימי בראשית המוני אנשים, כמו שנבראו בעלי חיים. כל הבריאה נבראה כדי לשמש אדם יחיד זה מפאת חשיבותו.
כך גם מתפרשת תשובת ה` לאברהם אבינו: עם ישראל יגלה לארץ מצרים, ושם יחווה על בשרו את שפל המדרגה אליה הגיעו המצרים, בהנמכת ערך האדם. לאחר מכן כשיגיעו להר סיני וישמעו את דבר ה`, יזכו להכיר שהאדם עומד במרכז העולם, וכל הבריאה נבראה לשרת אותו, ולא להפך! רק לאחר גלות מצרים, ומעמד הר סיני, יותר להם להכנס לארץ. כאשר יישבו את הארץ ויבנו אותה, הם יזכרו את המטרה האמיתית שלשמה נברא האדם, ולא יגיעו לעולם להשקפת דור ההפלגה.