הבטחת הבנים ע"י ה` לאברהם אבינו, נאמרה בשתי לשונות:
בפרשת לך לך (בראשית י"ג, ט"ז) נאמר: "ושמתי את זרעך כעפר הארץ". ואילו בברית בין הבתרים (שם ט"ו, ה`) נאמר: "הבט נא השמימה וספור הכוכבים… ויאמר לו כה יהיה זרעך". פעם הדימוי לעפר הארץ ופעם לכוכבי השמים.
זאת ועוד, לכאורה עד עתה, טרם ראינו שהתקיימה הבטחה זו במלואה. עם ישראל לעולם לא מנה מספר כה רב. הפסוק עצמו מעיד על כך: "כי אתם המעט מכל העמים". ההסבר המקובל הוא שהבטחה זו אמורה להתקיים בתקופת אחרית הימים. אמנם ניתן להסביר כי הברכה הממשילה את הריבוי לחול ולכוכבים, אמורה בעיקר על "האיכות". הדימוי לעפר לצד הדימוי לכוכבים, טומן בחובו משמעויות רבות, ובאחת מהן נעסוק במאמר זה:
החול: אין לגרגיר אחד חשיבות. רק כאשר מתקבצים גרגרי החול יחדיו, הוא הופך להיות בעל משמעות.
הכוכב: לעומת זאת, הכוכב, למרות שהינו אחד מיני רבים, יש לו חשיבות רבה משל עצמו. מעמדו נשמר גם כבודד.
החול רומז על כוחו של הציבור. גם בעניין התפילה, אנו עדים לכוחו של הציבור. תפילת ציבור חשובה מתפילת יחיד. קדיש וקדושה, נאמרים רק בציבור. תפילת רבים מסוגלת לבטל גזרות קשות ולהביא ישועות.
הכוכבים רומזים מאידך, שלכל יהודי יש חשיבות משלו, והוא מאיר לעולם בנקודה המיוחדת רק לו.
אמרו רבותינו: חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם – כוכב.
לעומת זאת מאמריהם: "קנה לך חבר", או: "או חברותא או מיתותא" – חול.
בראשית הבריאה, ברא הקב"ה רק אדם אחד. חוה באה רק לאחר מכן מצלע האדם. להודיענו שכדאי לקב"ה לברוא בריאה שלמה רק עבור אדם אחד. וכל זאת, לצורך ביצועה של משימה אחת שהוטלה עליו מפי עליון, שלא לאכל מעץ הדעת.
במשך הדורות קמו לעם ישראל יחידים, שהיה ראוי העולם להיווצר רק עבורם. על רשב"י ועל ר` חנינא בן דוסא, נאמר: שכל העולם נברא בשביל להיות צוות להם.
בתפילה אנחנו אומרים: "ותן חלקנו בתורתך", לא כתוב "תן לנו חלק בתורה", ללמדך, שלכל אחד יש את חלקו המיוחד בתורה, וכשזוכה לחדש חידושי תורה, מגלה הוא את חלקו הייחודי בתורה.
מטעם זה ברכת התורה בנויה בלשון עבר והווה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" – בלשון עבר. "ברוך אתה ה` נותן התורה" – בלשון הווה. ללמד שבכל יום ויום מתקיים מעמד נתינת התורה בחידושים המתחדשים בכל בתי המדרש בעולם. בכך מתגלים יחודו וחשיבותו של הפרט.
כאשר ה"חול" וה"כוכבים" מתמזגים, נוצרת שלמות. אדם שהצליח להיות מחובר לציבור, ומאידך, להמשיך ולתפקד ככוכב עצמאי, השיג דרגה גבוהה מאד בהשלמת יעודו בבריאה.
בעניין זה פירש ה"חתם סופר" את הנאמר בראש פרשת קדושים (ויקרא י"ט, ב): "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם, קדושים תהיו". כתב רש"י כי פרשה זו נאמרה "בהקהל" בנוכחות כל ישראל ונצטוו בה: "קדושים תהיו" – פרושים תהיו.
אמר על כך ה"חתם סופר": גם כשאתה בהקהל – אל תשכח להיות פרוש, לשמור על הייחודיות שלך ולא להתבטל לציבור, ומאידך, אין לפרוש למדבר כדי לשמור על הייחודיות. האדם חייב להיות ב"הקהל", כחלק מן הכלל ובתוך הציבור, ויחד עם זאת להמשיך ולהאיר ככוכב בודד.
המיזוג בין כוח היחיד לכוח הכלל הוא הכרחי גם בהקמת הבית היהודי.
מצד אחד גם בבית צריך כל אחד לשמור על ייחודו, ומאידך, עליו להתאחד עם הצד השני ולפעול כיחידה אחת.
בתקופת הרווקות, בנה כל אחד מבני הזוג את אישיותו בנקודות המיוחדות לו והאיר ככוכב עצמאי. הנישואין, הביאו את שני ה"כוכבים" לדור בכפיפה אחת. באם לא יפעלו בני הזוג ליצור את האיזון הנכון, יתכנו מצבים שאינם רצויים.
אורו של כוכב אחד יתחיל לעמעם, עקב התבטלותו לכוכב השני, ומאידך, כל כוכב יתעקש לגבור באורו על הכוכב האחר. מצב מסוכן זה עלול להוביל אפילו לפירוד.
גדלות הבית היהודי מתבטאת בשיתוף פעולה של שני הכוכבים יחדיו. כשכל אחד מבני הזוג מואר מאורו של השני, ובכוחות משולבים בונים הם כוכב גדול, המאיר את הבית כולו ואת הדור הבא הצומח בתוכו.