מגרעין החסד שזרע נח בשנת המבול, זכה אברהם אבינו להצמיח אילן גדול מרובה ענפים. מאז קשורה מידת החסד לשמו של אברהם אבינו. הביטוי "חסד לאברהם" חוזר בתפילות השונות, ומהווה הוכחה לכך שאברהם אבינו הוא עמוד החסד בעולמנו.
לכאורה יש מקום לשאול: מדוע אין לנח זכר בהזכרת מידת החסד אשר טרח לבנותה בשורשי הנפש של משפחתו, והשרישה לאנושות כולה? מדוע מידת החסד מיוחסת רק לאברהם אבינו?
נתבונן בהפטרה של פרשת נח, כדי לענות על שאלה זו:
"כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח", בפסוק זה אנו מוצאים שהמבול מיוחס לנח. הדבר תמוה, וכי נח גרם למבול שיבוא? והרי התורה מעידה: "ונח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח", איך אפשר לכנות את המבול על שמו "מי נח"?
כתב הזוהר (ויקרא רל"ו): "ויאמר אלוקים לנח, קץ כל בשר בא לפני". שאל נח: ולי מה אתה עושה? אמר לו הקב"ה: "והקמותי את בריתי… עשה לך תיבת עצי גופר וכו`" ולא ביקש נח רחמים על העולם. ירדו מים והאבידו את העולם. משום זה כתוב: "מי נח" כי בו היו תלויים, ולא ביקש רחמים על העולם".
מלשון הזוהר משתמע בבירור שאם נח היה מתפלל, היה מונע את חורבן העולם. הוא לא עשה כן, ולכן נקרא המבול על שמו.
נח דאג להתעלותו העצמית בדרגות הקדושה והיראה, עד שהכתוב מכנה אותו: "איש צדיק תמים" – צדיק בעל שלימות גמורה. אך העולם שסביבו לא עניין אותו. ולכן, הוא לא ראה לנכון להרים את עיניו למרום ולהתפלל על בני דורו.
נקודה זו התגלתה אצל נח, גם לאחר יציאתו מן התיבה. הפסוק אומר: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם, וישת מן היין וישכר" (בראשית ט`, כ`). כתב רש"י: "ויחל", עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת.
לאחר שנחרב העולם, היה על נח לחשוב על נטיעה שיש בה קיום לעולם, כגון חיטים, שעורים וכדו`. במקומם הוא נטע כרם, שאינו צורך הכרחי לקיום האדם, וגם הוא עלול לגרום לתקלה, כפי שאירע לבסוף, "וישת מן היין וישכר". לכן, מגדירה אותו התורה בלשון "ויחל", שעשה את עצמו חולין.
בדור המבול העמיד האדם את עצמו במרכז, ואת הסביבה עשה ייעד לסיפוק צרכיו. גזילת ממון הזולת וכל אשר לו, היתה לחם חוקם של בני דור המבול. קנייניו של הזולת, לא הגבילו במאום את האדם, כאשר חפץ היה למלא את תאוותיו ולהנות מן העולם. אוירה זו השפיעה במידת מה על נח עצמו. אמנם נח, להבדיל מבני דורו, לקח עניין זה לאפיק חיובי, כשהוא מרכז את כל כוחותיו לשלמותו ולהתעלותו העצמית, אך מבחינה מסויימת ההבדלות מבני דורו, גרמה לו שלא התעניין כראוי בגורלם של בני האדם שסביבו. אמנם היבדלות זו הביאה לכך שלא הושפע לרעה מבני דורו, והיה צדיק תמים. אך מאידך, היא גרמה לכך שלא התפלל על בני דורו לפני המבול, ולכן, נקרא המבול על שמו. גם ביציאתו מהתיבה לא דאג לקיומו של העולם.
למרות שנח זכה לבנות את גרעין החסד בתוך התיבה, מכל מקום עיסוקו בבנין מידת החסד בתיבה לקיומו של העולם, נעשה עפ"י ציוויו של ה`, אך מידה זו לא נבעה מתוך פנימיותו האישית. לא כן אברהם אבינו, מידה זו הייתה עצם מציאותו ואישיותו, והוא זה שהביא לגילויה של מידת החסד בשלימותה בבריאה. משום כך קרויה מידה זו על שמו, `חסד לאברהם`.
נתבונן בהנהגותיו של אברהם אבינו, כדי לעמוד על שלימות מידת החסד.
כששמע מפי ה` על גזירת הכליה שנגזרה על אנשי סדום, אנשים שפעלו נגד מידת החסד, והפסוק בתהלים אומר: "באבוד רשעים רינה", למרות הכל, אברהם אבינו התפלל והתאמץ בכל כוחותיו לביטול הגזירה.
זאת ועוד, בכל מקום אליו הגיע בנדודיו, בנה אוהל בצמתי הדרכים, כדי לקלוט לתוכו עוברים ושבים, לכלכלם ולזונם. בנוסף לחסד הגשמי לבני דורו, פעל אברהם אבינו גם בחסד הרוחני לקרבם לאמונה במציאות ה`, כדבר הפסוק: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" אברהם מגייר אנשים ושרה מגיירת נשים.
ביום השלישי למילתו, כשהיה מיוסר בכאבים, חיפש אברהם אבינו אורחים כדי לזונם. במשך כל חייו שאף אברהם אבינו להפוך את העולם כולו, למקום שיהיה ראוי להשראת השכינה בהיותו מקום של חסד והטבה.
ניתן עתה להבין את דברי רש"י בפתיחת הפרשה בפן חדש. הפסוק אומר: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", כתב רש"י: יש מרבותינו דורשים אותו לשבח – כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי – לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם אבינו, לא היה נחשב לכלום.
ויש לדקדק, ברבותינו הדורשים לשבח כתב רש"י: "אילו היה בדור של צדיקים", ואילו ברבותינו הדורשים לגנאי כתב רש"י: "אילו היה בדורו של אברהם אבינו". מהו הטעם לשינוי זה?
ניתן לענות על שאלה זו ע"פ הדברים שהתבארו לעיל:
נח היה בנוי משתי בחינות, מבחינה אישית היה צדיק גמור, ועל כך מעיד הפסוק: "ונח מצא חן בעיני ה`". אך מבחינת הדאגה להצלחתו הרוחנית של העולם, היה נח רחוק מדרגתו של אברהם אבינו. לכן, דייקו חז"ל בלשונם ואמרו: "אם היה בדורו של אברהם אבינו לא היה נחשב לכלום", כי אברהם אבינו כל מגמתו הייתה לתקן את העולם במלכות ה`.
נמצא, שאין מחלוקת בין השיטות. השיטה הדורשת את נח לשבח, מתייחסת לאישיותו, והשיטה הדורשת אותו לגנאי מתייחסת לחלק של הדאגה לזולת. לכן, אם היה בדורו של אברהם אבינו, לא היה נחשב לכלום.