ניר סיים תיכון. הוא היה בחור טוב, אפילו יותר מטוב. המורים אהבו אותו, וניבאו לו גדולות ונצורות. "אם ימשיך ללמוד, הוא יגיע רחוק", אמרו.
_x000D_
ניר רצה לרכוש מקצוע מכובד, שיקנה לו אפשרויות כלכליות. אולם משפחתו של ניר היתה מדורגת בתחתית הסולם הכלכלי. כבר מהיותו ילד ידע, שאם רצונו במשהו מיוחד, החורג מהמרובע הכלכלי, עליו לדאוג לכך באופן עצמאי. אף אחד לא יוכל לעזור לו.
_x000D_
ניר היה אובד עצות. הכיס ריק אך הלב חושק. חשב לצאת לעבודת כפיים, כשאר אחיו, אך מוריו ששמעו על תכניותיו, אמרו לו: "אסור לך לעשות את הצעד הזה…"
_x000D_
ניר החליט שילמד בימים, יעבוד בלילות, יעבוד בחופשות, יעבוד בכל זמן פנוי, ויכסה את מימון לימודיו.
_x000D_
בהתאם לתכונותיו ולכישוריו בחר במקצועות עסקיים- ניהול, שיווק ומנהל עסקים. נכנס לעניין ברצינות. למד את עקרונות הסטטיסטיקה, את יסודות הפסיכולוגיה החברתית, את שיטות השכנוע ויחסי עובד ומעביד. הוא אהב להתמיד ולהשקיע.
_x000D_
הסמסטר שהתחיל, מצא אותו מדביק מודעות ברחבי העיר ושוטף חדרי מדרגות.
_x000D_
בין חדר מדרגות אחד למשנהו, היה משנן לעצמו כללים ויסודות, עוצר מדי פעם לרשום הערות בפנקסו. עובד בגב שפוף, מנקה עוד קומה ועוד קומה, עולה ויורד, רגליו נפוחות, ידיו כואבות. אולם ניר זכר כי העמל משתלם. ידע כי יבוא יום, והוא יקצור את הפירות.
_x000D_
בימים, הוא ישב על כסא הסטודנט, מאמץ את עיניו, משקיע אנרגיות שלא להרדם על מחברתו. ניצני עבודת הערב ניכרים בו. חבריו לספסל הלימודים מביטים בו ברחמנות ובקנאה. רחמנות על עבודתו הקשה והמפרכת, ובקנאה, על השקידה, על ההתמדה, על הרצון. הם יודעים בוודאות כי משקיען כזה, סופו להצליח, ובגדול.
_x000D_
ניר סופר את החודשים שנותרו עד לסיום הלימודים. רבים מחבריו נשרו, והוא מתמיד, לומד ומתקדם. כולם מנבאים לו הצלחה בתחום העסקים.
_x000D_
אחרי שלוש שנות עמל מפרך, הלימודים מאחוריו והחיים לפניו. אמנם ידע שהדרך לחשבון בנק תפוח עוד רחוקה, אך המפתחות בידו.
_x000D_
ניר נטל הלוואות והקים באזור המרכז מפעל קטן. העסיק עובדים בשיטות המתקדמות ביותר, מכר בשיטות השיווק המצליחות ביותר. לא ישן יותר מחמש שעות בלילה. שנה אחרי שנה הוא משקיע ומשקיע, אינו נח לרגע.
_x000D_
עד שהגיע היום…
_x000D_
כעבור שנים מספר, מצא ניר את עצמו מכריז על פשיטת רגל…
_x000D_
הצער חודר, בלתי נסבל. לא, לא על הכסף שירד לטמיון, לא על הבושה מהמשפחה, מהחברים. נכון, גם זה כואב. אך מה שכואב יותר הוא שהכל, כל העמל, ההשקעה, כל המדרגות ששטף, כל הבתים שקירצף, כל הלילות שלא ישן בהם, הכול היה לשווא…
_x000D_
* * *
_x000D_
הם עמלים ואנו עמלים…

_x000D_