אדם מחוסר פרנסה ניסה את מזלו עשרות פעמים, שלח את ידו במקצועות שונים, והגיע למסקנה כי מיצה את כל האפשרויות שמקום מגוריו יכול להציע לו. "ביש-מזל" הפך להיות שמו השני, ותקווה אינה מפציעה באופק הקרוב.
הוא לווה כספים מאנשים טובים שהיו מוכנים לסכן את כספם ולעזור לו, נפרד ממשפחתו ומידידיו המועטים, ויצא לדרך ארוכה לזמן בלתי ידוע.
למרבית הפלא, ההצלחה האירה לו פנים במקום שאליו הגיע. הוא נכנס לעסקי בשר ודגים, תחילה כשוליית קצבים, ומאוחר יותר בחנות משלו. התושבים העשירים שילמו תמיד בעין יפה ובמזומן.
האיש הלך והתעשר, העסק שיגשג ופרח, וסכומי כסף נאים נכנסו לקופת החסכונות שלו.
שנים חלפו, שנים ארוכות שבהן לא היה לו כל קשר עם אשתו וילדיו. הגעגועים החלו מציקים לו, המחשבות אודות העוני שבו הם חיים, הקשו עליו גם הן. הגיע הזמן לשוב הביתה.
חיסל האיש את עסקיו, והחל מתכנן את דרכו חזרה.
את הכסף שצבר במשך השנים לא היה טעם לקחת עמו, לא היו אלו מטבעות עוברים לסוחר במדינתו. עליו לרכוש בכספו סחורה שיוכל לקחת עמו לארצו ולפדות אותה שם בכסף, בתקווה להרוויח עליה סכום יפה.
בבשר ודגים הוא מתמצא היטב. השנים בהן עשה בעסק הבשר השכילו אותו בנושא. שם הוא ישקיע את כספו.
אלפי ארגזי בשר ודגים נרכשו, עשרות פועלים עמלו להוריד את כל התכולה למחסניה של ספינת ענק שנשכרה במיוחד למטרה זו. מלווה בסחורה היקרה שבה הושקע כל כספו, יצא האיש לדרכו, מצפה בהתרגשות למפגש עם אשתו וילדיו, נהנה לחשוב על שמחתם האדירה כשיראו שלא לשווא התרחק מהם, ששווה היה המאמץ, והריחוק רב השנים הביא עמו עושר מופלא.
הם חיכו לו בנמל, עמדו שם לבושים בלויי סחבות, גופם רזה ופניהם חיוורות, מחכים לראות מה הביא להם, האם השתנה מזלו? האם היו כדאיים ימי הניתוק הארוכים?
העיירה הקטנה הייתה נרגשת. השמועות אודות ביש המזל ששב כאיש עשיר עשו להן כנפיים. כולם ביקשו להיות שותפים לשמחה והתגייסו לעזור בפריקת הסחורה.
המחסנים נפתחו, הארגזים האטומים הועלו אל החוף ונפתחו בידיים להוטות של ההמון המתגודד.
הסרחון היה נורא… והבזיון היה גדול הרבה יותר.
האיש הפך לבדיחה מהלכת. הכל סחו באיוולותו, דשו בטפשותו.
אבל וחפוי ראש נכנס האיש לביתו, נשכב על מיטתו במטרה להשכיח את צרותיו, נרדם בעייפות מתוך תקווה שכשיקום יתברר לו הכל כחלום רע.
בעודו ישן לקחה אשתו את בגדי בעלה המאובקים לנקות אותם ולהסיר את הכתמים שדבקו בהם בדרך. מבחינתה לא השתנה דבר, מלבד הבושה הגדולה שליוותה אותה כעת. ואז הבחינה בכפתורים התפורים על בגדו.
היו אלו כפתורי זהב משובצים באבני חן זעירות, שנצצו מול קרני השמש באלפי נקודות אור.
תלשה אחד מהם, ורצה במהירות אל הצורף המקומי. התקווה המחודשת הפיחה רוח חיים באיבריה.
היא שבה לאחר שעה קלה, מעירה את בעלה מתרדמתו העמוקה:
"נושענו! התעשרנו!" קראה בקול, מחזיקה בידה את כפתור הזהב, "הצורף טוען שמדובר באבנים יקרות ביותר".
האיש התעלף.
כשהתעורר מירר בבכי: "המקום שממנו באתי מלא באבנים אלו. מושלכות הן בחוצות כאילו היו אבני חצץ, במקרה קניתי מעיל שמשובצים בכפתוריו כמה מאלו… אילו רק ידעתי….
כמה כואב!
* * *
כאן בעולמנו מתגלגלות המצוות, ויש רק צורך להרימן. שם, בעולם האמיתי, אין גבול לשוויה של כל מצווה, לערכו של כל מעשה טוב.