באחד מימי חנוכה, אני צועד ברחוב ופוגש באופיר חברי מתקופת הלימודים באוניברסיטה. הוא מציג לפני את בנו ואומר בגאווה:
– הילד הזה עושה לי צרות!
– מה הן הצרות שעושה הילד?
– הוא בא מבית הספר בערב חנוכה ושאל: אבא, המכבים היו דתיים?
אופיר הוא בחור פיקח, ומיד הבין שנקלע לצרה. כדי למנוע הסתבכות הוא מנסה לצאת מן העניין על ידי פיזור מסך עשן:
– אז עוד לא היה דבר כזה, הוא אומר.
– אז למה מתתיהו הרג את האיש שרצה להקריב חזיר? אנחנו לא אוכלים סטייק לבן?
– זה לא אותו דבר, מתפתל האב.
– זה כן אותו דבר. כשאכלנו בסטקיה, שמעתי שמדברים על חזיר, ואתה ואמא קוראים לזה לבן, כי אתם מתביישים…
– טוב, המכבים היו דתיים. אופיר נכנע.
– אז אם היית בזמן המכבים, היית נלחם נגדם?
– לא! ומיד הוסיף כדי לקדם רעה אפשרית – כי הם יהודים.
– אבל כמו שאני מכיר אותך (תשמעו שפה!), לא היית מצטרף אליהם.
– אני לא יכול לדעת מה הייתי עושה אילו הייתי אז. אולי בכלל הייתי מישהו אחר?
– אז נדבר על עכשיו, למה אנו חוגגים את הניצחון של הדתיים?
– זה היה ניצחון לאומי כללי, לא רק של הדתיים.
הילד מחייך. ניכר שהוא הכין היטב את המלכודת מראש.
– ככה? ומה שכתוב על הסביבון: נ`ס ג`דול ה`יה פ`ה? זה לא הנס של פך השמן? זה לא היה בחנוכת בית המקדש? מה עשו במקדש – התפללו!
חברי ידע מראש שהוא נקלע לצרה, הוא פיקח ובנו פיקח כמוהו. חברי יודע שהילד צודק, ושאין טעם להתפתל.
– אתה צודק, מיקי, הוא אומר, אנחנו לא עקביים.
הילד מביט בו במבט של מחנך ואומר:
– אז הגיע הזמן שתתחיל להיות עקבי.
– גם בזה אתה צודק, אומר האב, ומבין שהמערכה אבודה.
* * *
או בשר לא כשר או חנוכיה, שניהם לא הולכים יחד, לא אצל ילד שעיניו בראשו.