בוקר אחד, בעודו מתקרב לחנותו כהרגלו זה שנים, כבר בקצה הרחוב הרגיש שמשהו לא בסדר… הריח…
במקום ריח היסמין, הנרקיס ופריחת ההדרים העולים מחנותו בכל בוקר, עולה ריח צחנה איום, עד כדי התהפכות המעיים.
תחושת קבס ממלאת אותו. אין לאן לברוח, הריח ממלא כל פינה. ככל שהוא מתקרב לחנותו, הולך הריח ומתחזק.
לתדהמתו, גילה כי ממש בסמוך לחנותו חונה עגלת משא גדולת ממדים. פועלים נמרצים פורקים ממנה ארגזי עץ עמוסים תכולה נודפת צחנה, ומובילים אותם לאולם הסמוך לחנות הבשמים שלו. מתברר לו, כי ממש סמוך אליו, קיר נושק לקיר, עומד להפתח מפעל לעיבוד עורות.
איסטניס הוא בעל חנות הבשמים, מפונק ועדין נפש. אבל לא זה מה שמטריד את מוחו ברגעים אלו, כי אם הפרנסה. הוא יודע שהריח המחליא מביא את הקץ לחנותו המצליחה. איש לא יתקרב יותר לחנות הבשמים, כשהריח מסביב משדר סרחון עז. גם לקוחותיו הקבועים בודאי ידירו את רגליהם. הוא חשש שפרנסתו יורדת לטמיון.
הוא מתלונן, מוחה, צועק, מתחנן, מוכן גם לשלם לבורסקאי סכום יפה, ובלבד שיחפש לו מקום אחר, אולם מאומה לא עוזר. הבורסאי מתעקש על זכותו החוקית.
הבשם יושב בחנותו ועיניו כלות. זה ימים רבים ריקה חנותו מקונים, איש אינו דורך שם. החנות שהיתה בעבר מלאה ושוקקת חיים, שוממה. הדלת שהיתה פתוחה לרווחה ומדיפה ריחות ניחוח לרחובה של עיר, סגורה ואטומה, בניסיון למנוע מהריח המחליא לחדור פנימה. ימים ארוכים הוא יושב כך בודד, מסרב להשלים עם העובדה שתם פרק הבשמים בחייו, שעליו לסגור את חנותו המצליחה ולמוכרה במחיר הפסד. אבל הימים עושים את שלהם, וביום בהיר אחד הוגפו התריסים, ננעלו הבריחים, ועל חנותו מבחוץ נתלה שלט מאיר עיניים: "למכירה".
דקות ספורות חלפו. בטרם הספיק לעזוב את המקום, יצא הבורסקאי מבית העורות שלו, סינר גדול ומצחין קשור למותניו, וכשחיוך מאושר על שפתיו פנה לבשם, והצעה בפיו: "הבה ונעשה עסק, נהפוך לשותפים. את הקיר המפריד בין החנויות נפרוץ ונעבוד יחדיו". הבשם עיקם את אפו בסלידה, ובכל זאת אמר: "תן לי לחשוב על הרעיון".
הוא ניסה את מזלו, אולי בכל אופן יצליח למכור את חנותו ולקנות חנות במקום אחר. ייתכן שיעלה בידו להשתקם, להחזיר לעצמו את חוג לקוחותיו שבעבר, ולבסס את פרנסתו מחדש. אולם הימים שחולפים בלי שאיש יתעניין בשלט המציע את החנות למכירה, גורמים לו להבין שהצחנה האיומה מבריחה את כולם. אם הוא רוצה בכל זאת להתפרנס, בלית ברירה, הוא חייב להיענות להצעתו של הבורסקאי.
כשאצבעותיו מהדקות את נחירי אפו, נכנס הבשם אל הבורסקאי, הנהן בראשו ואמר בלחש: "עשינו עסק".
תוך שעה קלה נפרץ הקיר בין שתי החנויות. הבשם עטה סינר עשוי בד גס וניגש לבחוש בסיד, כשעל פניו הבעת סלידה. הבורסקאי הביט ברחמים על שותפו האיסטניס ונד בראשו.
ביום הראשון, היה הדבר בלתי נסבל. הבשם חשב להקיא את בני מעיו בכל רגע. תחושת הקבס מילאה את כל ישותו.
ביום השני פחתה מעט תחושת הסלידה, ביום השלישי היו הריחות נסבלים יותר, ביום הרביעי היה זה רק ריח רע מועט. ביום החמישי כבר נשם נשימות חופשיות מלוא ריאותיו, כמו היה עומד בחנות הבשמים.
תקופה ארוכה עברה, החובות כוסו זה מכבר, צרור החסכונות גדל והלך. כשהגיעו החסכונות לסכום נכבד, באה אשת החיל והצעה בפיה: "כעת תוכל לפתוח חנות בשמים גדולה במרכז העיר…"
אך הבשם לשעבר העווה את פניו בסלידה ואמר: "אני לא סובל את האנשים הרכרוכיים שאינם מסוגלים לשאוף אוויר פשוט וזקוקים לניחוחם של בשמים"…
* * *
לכל דבר ניתן להתרגל, גם לרע.
המצרים הפכו אותנו לרעים בעל כורחנו. על כך אנו מוקיעים אותם עד עצם היום הזה.