על כתפיה של אסתר רובץ תפקיד רב משמעות – הצלת כלל ישראל מגזירתו של המן. אולם, במלכות אחשורוש היה חוק ברור: "כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך… אשר לא יקרא – אחת דתו להמית". אסתר מודעת היטב לגודל הסיכון שהיא נוטלת על עצמה: "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת, וכאשר אבדתי, אבדתי" (אסתר ד', ט"ו). אדם המגיע אל ארמון המלך ללא הזמנה, אחת דתו להמית.
ביום השלישי לתעניתה. מסירה אסתר מעליה את בגדי השק והאפר, ולובשת בגדי מלכות. היא מתחילה לפסוע, צעד אחר צעד, לעבר חצר המלכות, שפתיה מרחשות תפילה ללא הרף, והיא מתחזקת בעובדה שהשכינה עומדת לצידה.
אסתר מגיעה אל חצר הארמון. ברגעים הרי גורל אלו היא מרכזת את כל כוחותיה לתפילה. גורלה, גורל כלל ישראל מנער ועד זקן, מונח כעת על כתפיה.
הרגע הגדול הגיע, ואסתר נכנסת אל חצר המלך.
והנה – שוד ושבר! השכינה, המנועה מלהכנס אל הארמון המלא בצלמים, עזבה אותה והיא נשארה תלושה כעלה נידף.
אסתר חשה בודדת לחלוטין. היא, אשה שברירית ועדינה, אשר מעולם לא טעמה טעם הורים, עומדת בודדה בסביבה עויינת וברגעים הקריטיים ביותר בחייה.
"א-לי, א-לי, למה עזבתני!" היא פורצת בבכי. היא מתפללת ובוכה עד שכל כולה תפילות ודמע.
אט אט, עקב בצד אגודל, היא עושה את דרכה בפרוזדורים המובילים אל ארמון המלך. היא מתפללת כפי שלא התפללה מעודה. היא מתחננת אל ה' שיראה בעינוי נפשה, ויביט בסבל עמה. היא מעוררת את כל זכויותיה.
היא נכנסת אל הארמון, היא מרימה את עיניה, ולתדהמתה מוצאת את עצמה עומדת לנוכח המלך.
היא יודעת שהיא נראית נורא. כל יופיה אבד לה בצום, בצער, בדמעות ובפחד. אין היא אלא בת ישראל אומללה שהעזה להמרות את פיו של השליט הגדול ביותר בעולם.
המלך יושב על כסא מלכותו, והטרקלין המפואר המה אדם. היו שם שופטים, יועצים, אצילים ונסיכים. גם חיילים ותליינים לא נעדרו, והמן ופמליתו בלטו בנוכחותם.
כולם פקחו עיניהם בתדהמה למראה אסתר המלכה, הם הזדעזעו מן ההעזה שלה. מנין לה האומץ להכנס אל המלך ללא הזמנה. גזר הדין היה ברור לכולם – על אסתר יגזר גזר דין מוות.
דממת מוות השתררה באולם, והקהל המתין לתגובת המלך.
אסתר השפילה את עיניה. היא רעדה כדג שנתפס ברשת ולבה הלם בפראות. היה עליה לעשות משהו. היא רצתה לזוז, לדבר, לפחות להרים את ראשה, אך היא לא היתה מסוגלת. היא היתה קפואה מאימה וכוחותיה האחרונים נטשו אותה. זהו, הסוף הגיע.
ואז התרחש מאורע לא יאומן.
ללא כל מאמץ מצידה, ראשה התרומם, ופניה קיבלו חזרה את מלוא זוהרם ותוארם. עיניה נפגשו בעיניו של המלך.
אחשוורוש היה המום מחינה והדרה. וכאשר הסתכל בידו, הופתע לראות כי הוא אוחז בשרביט הזהב. ואז, לתדהמתם המוחלטת של כל הנוכחים החל השרביט להתארך ולהתארך לעבר אסתר. השרביט נמתח עד לקצהו השני של האולם, נגע באסתר, ונעצר.
המלך התרומם מעל כס המשפט ופניו מפיקות טוב לב. הוא רץ לעבר אסתר ואמר: "מה שאלתך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש".
באותם רגעים, בעולמות העליונים, התרומם מלך מלכי המלכים מכסא המשפט, והתעטף במידת הרחמים.
הקב"ה ענה לאסתר המלכה: "אלו הם רגעי הקירבה להם ציפיתי. דעי לך, כאשר נאבקת בדרכך אלי, וסביבך שררה עלטה כבדה, עמדתי לצידך. לא נטשתי אותך אף לרגע, אך נותרתי מוסתר, כדי שמאמציך יהיו שלך".