"שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי, תשועתם היית לנצח ותקוותם בכל דור ודור. להודיע שכל קוויך לא יבושו, ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך. ארור המן אשר ביקש לאבדי, ברוך מרדכי היהודי. ארורה זרש אשת מפחידי, ברוכה אסתר בעדי. ארורים כל הרשעים, ברוכים כל הצדיקים, וגם חרבונה זכור לטוב" (פזמון לפורים)
כל הפזמון הנהדר, אומר דרשני.
מדוע הדגישו את השושנה דווקא, ולמה מייחסים אותה ליעקב?
מדוע לא הוזכר כאן השם "ישראל" במקום השם "יעקב" המסמל את הגלות?
מהי הכוונה ב"בראותם יחד", ומהי המעלה בכך?
מהי ההדגשה "תכלת מרדכי", הלא מרדכי יצא מלפני המלך "בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן".
אם הכוונה היא לתכלת של ציצית, כדברי הגר"א, מהו המיוחד בציצית של מרדכי דווקא?
ללמדך, כי אמנם שני מיני "תכלת" היו למרדכי. התכלת של לבוש המלכות, כחלק מן המעמד החדש שזכה לו, בחסדי השם, וכמובן, גם אותה "תכלת" של ציצית!
לא קשה לתאר את השמחה והצהלה מהשינוי, מבירא עמיקתא לאיגרא רמא.
זה לא מכבר הסתובב מרדכי בלבוש שק, מעונה, בוכה וזועק לשמים. לא נתן אוכל לפיו "שלשת ימים לילה ויום" בזעקתו אל הקב"ה.
כל בית ישראל הנמצאים במאה עשרים ושבע מדינותיו של אחשורוש, נתונים בידיו של המן הרשע, להשמיד, להרוג ולאבד, רח"ל.
ועתה!
כלל ישראל עומד משתאה מול המהפך של "ונהפוך הוא", בשעה שיוצא מול עיניהם גדול הדור, מנהיגם הגדול, בלבוש מלכות. הלא למראה זה, ייחלו. הלא הם זוכים לראות את תפילותיהם ותקוותם, מיושמות!
הנה הם המלבושים, המייצגים והמכריזים על נצחונו של מרדכי.
אבל כלל ישראל ידעו אל נכון.
– לא אל התכלת הזאת ייחלו. לא ממנו התפעלו. דווקא במומנט נורא הוד זה, השכילו לראות ולהבחין באמת הנצחית, בסיבה האמיתית לכל התשועה הזאת.
הלא היא – מרדכי הצדיק.
לא מרדכי הדיפלומט, לא מרדכי המוכשר, לא מרדכי בעל הכושר הבין לאומי.
אלא מרדכי הצדיק, מרדכי המאמין, מרדכי הדבוק בקב"ה, בתורתו ובמצוותיו.
דווקא באותה שעה, ראו כולם כאחד איש לא יצא מן הכלל, אף לא אחד פקפק או היסס.
איש לא ראה את התכלת מלבוש המלכות. אלא הבחינו בתכלת של הציצית. משום שהציצית, היא היא לבושו המלכותי של מרדכי.
הנה כי כן, התפעלות של ממש.
כלל ישראל הגיע אל שלמותו. כי בשעה שמגיעים לידי דרגה שבה האמת נראית בחוש, הדבר מגביר את ישועת ה', לא רק לאותה שעה, אלא "לנצח" "בכל דור ודור".
הניצחון הזה, כשכל מערכת ההשגחה של הבורא, כביכול, "התברגה" לתוך תוכה של המציאות הטבעית, כפי שהתנהלה במלכותו של אחשורוש, אשר ניהל ממלכתו בכל מדינותיו, על פי כל הידורי חוקי ה"הלכה" של "בידוע שעשו שונא ליעקב" כששיאו הוא ההשחתה והברוטליות של עמלק והמן נציגו – הנובע בעיקר מן ה"יעקב".
משום שאף על פי ש"ישראל" היא מעלה ודרגה, אבל מהות זו, שתולה היא במהות ההיולית אחרת, שהיא סיבת כל הסיבות, אף זו של "ישראל", הלא היא, "יעקב".
ויעקב, הוא "איש תם יושב אהלים" (בראשית כה, כז).
משום שרק בכח "יעקב", יתכן להגיע גם אל "ישראל".
מעניין מאד, שפסק ההלכה אודות שנאתו של עשו, מתייחס גם הוא ל"יעקב" ולא ל"ישראל".
אף השמחה והצהלה אשר פרצו במלוא עוצמתן בשושן ובשאר מדינות המלך אחשורוש, שמחתו של "יעקב" היא.
משום שכאמור, הגיע אז כלל ישראל להכרה המלאה בכוחם הפנימי האמיתי, אשר עוצמתו הכבירה, הינה ב"יעקב".
לכן…
שושנת יעקב, היא שצהלה ושמחה.
ומתי?
בראותם יחד תכלת מרדכי.
כשכולם כאיש אחד בלב אחד ובראייה אחת, ראו במנצח, את "תכלת מרדכי".
לא בתכלת של לבוש המלכות, אלא בתכלת של מרדכי, כפי שהיא, בעוצמתו היעקובית!