שנים רבות לאחר שלטון דקטטורי של נבוכדנאצר, המלך העריץ, שהחריב את בית המקדש, זורחת לפתע שמשו של מלך חדש, מלך נדיב לב ומתחשב, שעורך משתאות במשך מאה ושמונים יום.
לאחר אותן משתאות, אשר נועדו לשרי הממלכה – מוסיף המלך משתה מפואר למשך שבעה ימים עבור פשוטי העם, ללא הבדלי מין, דת או גזע.
ציבור נתיניו היהודים – ציבור אשר היה חשוף עד עתה לדיכוי ולהשפלה, מקבלים הזמנה מכובדת – להשתתף עם שאר האזרחים במסיבות הארמון המלוכה! מי היה מאמין!
נקל לתאר את ההתרגשות אשר אפפה את הרחוב היהודי בשושן הבירה… סוף סוף קם מלך המעוניין להעניק להם דמוקרטיה ושוויון זכויות!
הסעודה עצמה הוכנה תוך הקפדה מלאה על כללי הכשרות, כאשר מרדכי הצדיק – בכבודו ובעצמו –ממונה על נושא זה.
היין אשר הוגש לאורחים היהודים בסעודה – היה למהדרין מן המהדרין!
גם תקנו תקנות גדולות ונכבדות לשמירת הצניעות. הגברים יסבו בחצר הארמון – בחברת המלך אחשוורוש, ואילו עבור הנשים הוקצה על ידי המלכה ושתי מקום מיוחד בבית המלכות.
המשתה התייחד ברמת הפאר וההדר, בסידורי הנוחות ובאטרקציות אשר הציע למשתתפים. המשתה נערך בין גינות ופרדסים, באויר הצח, כשסביב שיחים המדיפים ריח ניחוח – ועצים בשיא פריחתם משובבי עין… השולחנות היו עשויים מזהב וכסף.
הריצפה – היתה כולה מבהט ושש, דר וסוחרת, אבנים טובות ומרגליות אשר אין ערוך לשוויין! אבנים אלו, אשר משמשות לפאר את היכליהם של עשירי תבל – שימשו לריצוף, ונרמסו ברגלי החוגגים. כל זאת כדי להעניק אוירה ייחודית ולהפגין לעין כל את עושרו של המלך ואת הכבוד אשר הוא חולק לנתיניו.
כאשר ביקשו החוגגים לנוח לאחר יום תמים של משתה עליז – הוכנו למענם מיטות מפוארות מזהב וכסף, שעל גביהן פרושים מצעים מבדים יקרי ערך, כאשר כרים וכסתות משובחים משלימים את מערך הנוחות. וילונות הותקנו סביב המיטות, אשר יוצרו במיוחד עבור המשתה מבדי תכלת וארגמן…
כל הפסלים הוסרו ובמקומם הוצבו כלי המקדש אשר היו צפונים במרתפיו של המלך… כל באי המשתה יכולים היו להזין את עיניהם במראה הנהדר של כלי הקודש, ולהתענג על כך במהלך סעודתם…
כאשר הבחין המלך כי מראה הכלים ציער את היהודים אשר נזכרו בחורבן בית מקדשם ובהיותם נתונים בגלות הרחק מארצם, הוא הורה מיד לסלקם.
דומה כי מי שלא חזה בעיניו בהדר ובתפארת – לא יוכל לצייר את התמונה המלאה… כל היהודים התלהבו ביותר מהמשתה המתוכנן, והקולות ברחוב היהודי שיקפו שביעות רצון מההתפתחות הדמוקרטית החדשה…
מרדכי מוכיח בשער
היה זה מרדכי הצדיק, גדול הדור, אחד משרי המלך, הפיץ 'קול קורא' בין היהודים, להדיר את רגליהם מהשמחה ומהארועים, "זוהי סכנה נוראה! עלולים אתם להכשל בחטאים נוראים!"
טינה התעוררה בליבם כלפי מרדכי הצדיק, הפאנטי אשר אינו יכול לקחת את החיים קצת יותר בקלילות… "מה הוא רוצה מחיינו? הלא הכל כשר למהדרין – תמהו, וצעדו אל המשתה…
המשתאות היו נפלאים… אך, בלילות, באין רואה נכשלו יהודים רבים בעבירות חמורות, אולם בלהט האירועים איש לא נתן את דעתו לזוטות מעין אלו…
שישה ימים נמשכו האירועים עד היום השביעי – אשר חל ביום השבת. ביום זה, הסבו ישראל סביב שולחנות ערוכים בכל טוב, ועסקו בדברי תורה ובשירות ותשבחות. הגויים עסקו בויכוח סוער אודות יפיין של נשים אלו ואחרות… זה אומר מדיות נאות וזה אומר פרסיות נאות.
בויכוח שהתעורר – מיהר אחשוורוש להביע דעה, כאשר הוא מתגאה באזני הנוכחים ביפייה של אשתו – ושתי. "אשתי" – כך אמר – "אינה פרסית או מדית… אלא כשדית, ואם רצונכם אראה לכם את יפיה!", והורה להביא את ושתי למשתה כשהיא ערומה – כדי להוכיח את דבריו…
אלא שושתי – מיאנה להגיע… ולא משום שצדקות יתירה אחזה בה, אלא משום שצמח לה לפתע זנב… להופיע בפני הנוכחים כשזנב מחובר לה מאחוריה – לא הסכימה. סירוב אשר היווה את מפלתה, שכן בעקבותיו הורה המלך להורגה…
"יבקשו למלך נערות בתולות"
בעקבות מותה של ושתי –הציעו הסריסים לערוך תחרות ולמצוא את הנערה היפה ביותר, זו המתאימה להיות מלכה.
נשלחו שליחים אל כל מדינות המלך אחשוורוש, כל הנערות נאספות אל חצר המלך, ושם מתחיל תהליך הסינון. ארבע שנים בהן עוברות על פני המלך נערות רבות, אולם אין אחת, אשר תוכל למלא את מקומה של ושתי.
במשך כל אותן שנים – מרדכי הצדיק מסתיר את אסתר אחייניתו, וממאן בתוקף למסרה לידי שלוחיו של המלך אחשוורוש. "מדוע אתה מתחמק משלוחי המלך?" – שואלים היהודים את מרדכי, ומוסיפים בלחש: "נמצאים אנו בגלות! בכל יום עלולה להתרחש צרה? מדוע לא תשלח את אסתר אל בית המלך – ותפעיל את קשריה ביום פקודה?
מרדכי בשלו… "בשום פנים ואופן לא!", וממשיך להחביא את אסתר…
גם כאשר יצאה גזירה כי בת אשר לא תצא אל שלוחי המלך תהרג עם כל בני משפחתה – לא שינה מרדכי את דעתו.
לבסוף התגלתה אסתר על יד השלוחים, והובלה בעל כרחה אל ארמון המלך.
"אין אסתר מגדת"
אסתר מגיעה אל המלך… כעת, ציפו הכל כי מרדכי יורה לה להשתדל לרכוש ידידים בקרב אצולת המדינה, כדי שתוכל לסייע לעמה בעת הצורך! אולם מרדכי, מורה לאסתר שלא תגיד לאחשוורוש את עמה ואת מולדתה. בת בלי בית ובלי יחוס!
לסרב לבקשתו המפורשת של המלך. היתה כרוכה בסיכון רב, עבור אסתר המלכה, עבור מרדכי ועבור היהודים כולם!
אסתר לא הפרה את ציוויו של מרדכי. לא מועיל לאחשוורוש המתנות אשר העניק לכל עם בזכות אסתר, ולא המיסים אשר הפחית לרגל שמחתו על מציאת המלכה החדשה.
מדוע ציווה מרדכי שלא תגלה את מוצאה? מדוע לא להפיק מכך את מירב התועלת?
המן בן המדתא האגגי
ביום מן הימים, מחליט המלך אחשוורוש לגדל ולהרים את קרנו של המן בן המדתא האגגי צורר היהודים. בעקבות המינוי הרם – מוציא המלך גזירה חדשה, שעל פיה חייבים כל המון העם לכרוע ולהשתחוות להמן.
כל האזרחים ממלאים את הגזירה כלשונה. והמן הסתובב ברחובות שושן מאושר.
אולם היה אחד שלא כרע, והתנהגותו העיבה על שמחתו של המן…
היה זה מרדכי הצדיק – אשר זלזל בציווי ובהמן עצמו.
האם מרדכי הסתגר בד' אמותיו, ונמנע מלהתקל בהמן? הוא לא זנח את מקומו הקבוע בשער המלך – אפילו לא ליום אחד.
המן הקפיד לעבור לפני מרדכי, אולם לאכזבתו מרדכי כלל לא התרגש, ולא התייחס אליו.
המן לא אמר נואש… ופנה מיוזמתו אל מרדכי "שלום עליך, רבי מרדכי!". כשבליבו חושב: "בפני מחוה שכזה – בודאי יכבדני כראוי לי!", אולם עד מהרה עמד על טעותו…
לא זו בלבד שמרדכי לא השיב לו כבוד, אלא אף השיב לו: "אין שלום לרשעים!" חמתו של המן בערה בו עד להשחית, ונשבע לנקום במרדכי.
היהודים באו אל מרדכי וקראו: "רבי, האם מעלה בדעתך עד כמה תהיה נקמתו של המן כואבת ואכזרית, עבורך ועבור עם ישראל כולו? לפחות תתרחק מהמן!" – אולם מרדכי בשלו…
"יהודי אני!" – הוא מכריז, ויהודי אינו משתחוה לאיש…
"ודתיהם שונות מכל עם"
זעמו של המן היה נורא והחליט להתנקם במרדכי ובעמו. קבע פגישה אישית עם המלך, והעלה על שלחן הדיונים את נושא העם היהודי… כעת – לא נותר לו אלא להשתמש באחד מכשרונותיו הבולטים ביותר – לשון הרע!
"מה תועלת יש לך מעם זה, אשר בינו לבין עצמו מפורד הוא – כל אחד ועדתו, כל אחד ומנהגי בית אבותיו?" – הקשה המן.
"אם סבור הינך כי בידך כח עבודה, הרי שאינך אלא טועה… מנהגיהם של היהודים – מונעים מהם את האפשרות להיות יעילים…"
"בכל בוקר" – החל המן לתאר – "במקום להתייצב לעבודתם, הם פותחים את היום בתפילה אשר נמשכת כשעה תמימה. לאחריה הם מקפידים על פת שחרית ועל ברכת המזון, עד שהם סוף סוף מגיעים לעבודתם, מקץ שעתיים הם פורשים כבר לתפילת מנחה…"
"כך נמשך סדר יומם במשך חמישה ימים, כאשר מגיע יום שישי, החל משעות הצהריים לא תוכל למצוא אפילו יהודי אחד בעבודתו, שכן טרודים הם בהכנות לשבת… ביום השביעי, יום השבת – אסורה עליהם העבודה לגמרי".
עוד באותו יום העביר המלך את טבעתו להמן, צעד אשר משמעותו: רשות מפורשת מאת המלך לעשות ביהודים ככל העולה על דעתו. המן ואחשוורוש – התיישבו יחדיו לשתות ולחגוג את מפלתם של היהודים.
"ומרדכי ידע את כל אשר נעשה"
האגרות נשלחו אל המדינות השונות, וצורפה אליהן הוראה שאין לפתחן אלא ביום י"ג באדר, ועל כל האומות להיות מוכנות לקראת היום בו תתפרסם הוראתו של המלך.
כאשר שמע אליהו הנביא אודות הצרה המתרגשת על עם ישראל. הודיע למרדכי את אשר נעשה, וביקש ממנו להרבות בתפילה ובתחנונים לקרוע את רוע הגזירה.
מרדכי הצדיק מיהר ללבוש שק, לשים אפר על ראשו, לצום ולהתענות לביטול הגזירה, כאשר במקביל הוא מודיע לעם ישראל היושבים בשושן את העלול לבוא עליהם בעתיד הקרוב.
דבריו של מרדכי היכו את הרחוב היהודי בתדהמה. והעיר שושן נבוכה… היהודים מפוחדים עד אימה, ספונים בבתיהם בבכי ובדאגה מפני הבאות.
ומרדכי עצמו, קרוע בגדים ולבוש שק – מגיע עד לפני שער המלך, זועק לאלוקיו, מתחנן ומשווע.
כאשר אסתר שומעת על מצבו של מרדכי – היא נחרדת ומתחלחלת. ומיד ממהרת לשלוח לו בגדים.
לאחר שמרדכי דוחה את הבגדים – אסתר שולחת אליו את התך, מסריסי המלך, כדי לברר על שום מה קרע את בגדיו.
מרדכי מגולל באזני התך את השתלשלות העניינים, ומבקש להעביר לאסתר את הוראתו: "עליך להכנס אל המלך ולהתחנן בפניו על עמך! זוהי המטרה שלשמה נשלחת אל בית המלוכה!"
אלא גם עבור המלכה, אין זה פשוט להתקבל לראיון אישי אצל המלך… אם תבוא על דעת עצמה – אחת דתה למות! אסתר שולחת להסביר את הדבר למרדכי. אולם מרדכי מתרה באסתר: "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים!" ומוסיף: "דעי לך, כי אם לא תהיי את השליחה להציל את עם ישראל – הרי שהקב"ה ימצא שליחים אחרים ואת ובית אביך – תאבדו!"
אסתר מבקשת ממרדכי: "לפני שמסכנת אני את חיי ונכנסת אל המלך, תקבע תענית למשך שלשה ימים, בהם לא יאכלו ישראל מאומה ואף לא ישתו, תענית בה אשתתף גם אני ונערותי, ולאחריה – אכנס אל המלך, וכאשר אבדתי – אבדתי!"
"אבוא אל המלך אשר לא כדת"
מרדכי קובע תענית ציבור, מפרסם את ההוראה בקרב העם. הכל יודעים כי עם תום שלושת ימי התענית עתידה אסתר המלכה להכנס לאחשורוש ולבקש על עמה.
שוב מתעוררות טענות כלפי מרדכי: "סוף סוף הבין מרדכי כי יש להפעיל את השפעתה את קשריה של אסתר בבית המלוכה– אך במו ידיו הוא מחבל בסיכויי הצלחתה. יש להאכיל את אסתר במאכלים מבריאים למשך מספר ימים, וכך תכנס אל המלך!"
לאחר שלשה ימי תענית – אסתר נכנסת לפני המלך. וכאן מתרחש הנס… מוצאת אסתר חן בעיני המלך, אחשוורוש מושיט לה את שרביט הזהב, ומבקש לשמוע את אשר בפיה… "מה בקשתך? – עד חצי המלכות וינתן לך!"
היינו מצפים כי אסתר תחשוף את מוצאה, תיפול לרגליו ותתחנן שיעביר את רוע הגזירה אשר נגזרה על עמה!
אולם למרבה הפלא, אסתר מבקשת להזמין את המלך ואת המן הרשע אל המשתה אשר היא ערכה עבורם.
"בשביל זה צמו כל העם שלשה ימים? זוהי הבקשה שהיא מבקשת בעת צרה? משתה? ועוד עם מי… עם המן הרשע.
כוונות אחשוורוש
במטרה להבין את המאורעות, נשוב ונתאר את השתלשלות העניינים, הפעם מזוית שונה…
עם ישראל השתחוה לצלם בימי נבוכדנאצר, ונתחיבו גזירת כליה. אולם, הם טענו כי אנוסים היו על ידי נבוכדנאצר הרשע ומרצונם החופשי, לעולם לא היו ממירים אלוקים חיים בעץ ואבן.
ואכן, זממו עלה בידו… על אף מחאותיו של מרדכי, היהודים השתתפו במשתה, נכשלו, בגדו ומרדו, וראויים היו לעונש אשר הגיע להם זה מכבר בעקבות השתחוותם לפסלו של נבוכדנאצר…
אחשוורוש ביקש לכבות את אש האמונה בגאולה הקרובה ובבנין בית המקדש שבערה בליבם. לשם כך – ערך את המשתה עם כלי בית המקדש, ובכך החדיר לליבם של ישראל את ההרגשה כי החורבן הינו קבוע ונצחי!
עם ישראל נסחף ברוח הדמוקרטיה, אשר נשבה ברחובות שושן, היהודים היו מאושרים בשל הזכויות היתרות אשר המלך מעניק להם.
אולם מרדכי, אשר ידע היטב מה המניעים המסתתרים מאחורי נדיבותו של אחשוורוש, התרה ביהודים והורה להם להדיר את רגליהם מהאירועים.
אך הם לא קיבלו את דעתו, והגזירה נגזרה.
"ומרדכי – הוא ידע את כל אשר נעשה…"
מרדכי הבין מהי הסיבה של הגזירה הנוראה המתרגשת ובאה על עם ישראל, והדרך היחידה לבטלה הינה באמצעות תפילה ותענית!
מאחר וכך – אין כל טעם לכרוע ולהשתחוות להמן, שכן הגזירה – כבר נגזרה.
מרדכי ידע שהדרך היחידה לבטל את רוע הגזירה היא על ידי עמידה איתנה, מול המגמה להכשיל את ישראל בשנית בהשתחויה לבשר ודם, מעין צלמו של נבוכדנאצר…
מרדכי ממאן לשלוח את אסתר לחצר המלוכה. גם לאחר שהיא נלקחת בכוח – הוא אוסר עליה לחשוף את זהותה בפני המלך, כדי שלא יאמרו ישראל: "אחות לנו בבית המלך!" שיפנימו היהודים שאין על מי להשען אלא על אבינו שבשמים!
אסתר המלכה שולחת בגדים למרדכי, ומרמזת לו בכך: "מרדכי דודי, אולי הדרך הישרה הינה להלבישך בגדי כבוד, להכניסך לפני המלך ולחשוף את קרבת המשפחה שבינינו, לגייס את מלוא כוח השפעתנו, ובכוחות משותפים להשתדל לקרוע את רוע הגזירה?"
אולם מרדכי – לא קיבל!!
הוא נותר איתן בדעתו: "את, אסתר, נשלחת אל הארמון שלא ברצונך, והרי זה אות משמים שתפקידך להציל את היהודים. 'לעת כזאת הגעת למלכות'! לעומת זאת אני לא נשלחתי אל בית המלך!"
לשמע תשובתו של מרדכי – שולחת אסתר ביד התך לברר ולשאול: "מה זה ועל מה זה"… האם שמע הגזירה הנוראה לא הגיע לאזניה?
אסתר בקשה לדעת באיזה חטא נכשלו ישראל – אשר בגינו נגזרה עליהם גזירה כה נוראה! ומרדכי השיב לה "הסיבה לגזירה, ומסובב ההתרחשויות – הינו 'בן בנו של קרהו בא עליכם!' נכדו של עמלק עומד להשמיד את עם ישראל!"
תחילת נפילתו של המן
מהותו של עמלק – הינה "קרירות"! המקור והשורש לקרירות בעבודת ה' וביראת שמים, מיסוד כוחו של עמלק, "אשר קרך בדרך"!!
לאחר כל הניסים ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף – עדיין היה בכח קרירותו של עמלק לטשטש את הרושם הנפלא הזה, ולקרר את יראתם ופחדם של האומות מאלוקי אמת!
סוד רשעותו של המן טמון בהיותו נין ונכד לעמלק, נצר לאותה שושלת 'מכובדת' של קרירות…
המן מגיע באישון לילה אל אחשוורוש כדי לבקש ממנו לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו. המלך מקבלו בחביבות, שואל בעצתו,ולפתע – מקץ שעות ספורות – מוצא המן את עצמו במצב אותו לא העלה בדעתו אפילו בחלומותיו השחורים ביותר…
הוא סובב לו בחוצות שושן כעבד נקלה, אוחז ברסן סוסו של מרדכי, ומכריז בקול רם: 'ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!'… וזאת לאחר מסכת שלמה של השפלות אשר נאלץ המן בעל כרחו לסבול מידו של מרדכי.
כאשר הגיע המן והודיע למרדכי כי המלך החליט להכיר לו טובה על שהצילו מבגתן ותרש, לא מיהר מרדכי לעלות על הסוס, ולא עשה מאומה בכדי להקל על המן את התפקיד המשפיל…
להיפך… מרדכי טען כי לפני צאתו לרחובות עליו להסתפר…
מאחר ומבעוד מועד הורתה אסתר המלכה לסגור את כל המספרות בשושן – לא היתה להמן כל ברירה, והוא נאלץ לספר את מרדכי הצדיק –בכדי להשלים את מילוי הוראתו של המלך…
לאחר התספורת, הבהיר מרדכי כי עליו להתרחץ… "זה ימים רבים שלא התרחצתי, וסבורני כי אין זה יאות לרכב כך על סוס המלך" – סיבר הצדיק את אזנו של אויבו בנפש, והמן בחוסר רצון נטל על עצמו תפקיד 'מכובד' נוסף: בלן בבית המרחץ, שכן שוב: אסתר דאגה מראש להכריז על שביתת הבלנים…
גם לאחר שהושלמו ההכנות – עדיין לא ניאות מרדכי לעלות על הסוס… "הריני אדם מבוגר, והצום התיש אותי לחלוטין!" – הוא שח להמן והסביר כי אינו יכול לעמוד במאמץ הנדרש בכדי לטפס על סוס… בפני הרשע לא עמדה כל ברירה, אלא להתכופף ולהניח לרבם של היהודים לטפס על גבו בכדי לעלות על הסוס…
כאשר טיפס מרדכי על גבו של המן, הוא לא שכח לבעוט בהמן. "מדוע אתה עושה זאת?" – שאל המן, "הלא נאמר בתורתכם: 'בנפול אויבך אל תשמח!'"
מרדכי ענה לו כי "מקיים אני פסוק מפורש בתורה: "ואתה על במותימו תדרוך" (דברים ל"ג, כ"ט), הרי המן עשה עצמו לבמה גדולה ודרש כי ישתחוו לו – ראוי הוא שידרכו עליו וישפילוהו…
אם סבור היה המן כי הגיע אל פסגת ההשפלות, הרי שטעותו התבררה לו בהקדם…
כאשר עבר על יד ביתו – הוא ספג קיתון של שופכין מידה של בתו, אשר ביקשה לרוקן את הנוזל הדוחה על ראש אויבו בנפש – מרדכי הצדיק…
לאחר שהתבררה לה הטעות – היא מיהרה לקפוץ מן הגג אל מותה הודאי…
היינו מצפים שהמן יבין כי מן השמים נלחם האלוקים את מלחמתו של הצדיק, אולם המן אינו מתבונן…
זרש אשתו, היועצת הראשית – פוסקת נחרצות: "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו – לא תוכל לו, כי נפול תפול לפניו!", אולם המן אוטם אזנו משמוע… הוא אינו מתפעל – הוא מלא וגדוש בקרירות החוסמת את ליבו!
על מה מתבססת אותה קרירות? על טענת ה'מקרה'… מאומה לא היה מכוון, הכל היה רק 'מקרה'… זו היתה טענתו של עמלק כאשר יצא להלחם בישראל, ואלו הן הזמירות אשר נשמעו מפיו של המן הרשע כאשר חזר אל ביתו אבל וחפוי ראש: "ויספר להם המן את כל אשר קרהו"! הכל מקרה – ותו לא… זהו כוחה של קרירות!!
"ותלבש אסתר מלכות"
אסתר ביקשה למצוא חן בעיני המלך על ידי רוח הקודש, ומעתה ברור כי אין כל משמעות למראה פניה – אם כחושות הן או מלאות… יופי של רוח הקודש, יופי פנימי הוא, והתענית בודאי רק היטיבה עמו!
ואמנם, האלוקים שלח שלשה מלאכיו לפניה, הראשון – זקף את ראשה, שכן נמוכה היתה: השני – הגביה את ידו של אחשוורוש והושיטה כלפי אסתר עם השרביט האחוז בה; ואילו השלישי – נתן את חינה בעיני המלך!
לנוכח ההנהגה הניסית, היא אינה מאפשרת לאי-מי לתלות את יהבו בהשתדלותה, ולכן אינה פונה אל המלך ומבקשת מאתו שיבטל את הגזירה, אלא להיפך… היא מזמינה אותו עם המן הרשע למשתה אשר ערכה עבורו…
אסתר יודעת כי במידה ותחדור מחשבה מעין זו בליבם של ישראל – הרי שהכל אבוד… בו ברגע היא תאבד את הסייעתא דשמיא, את החן, את היופי, וגזר הדין הנורא יצא אל הפועל!
המלך והמן הגיעו אל המשתה, למחרת נערך משתה נוסף, ובעקבות ההתפתחויות אשר התרחשו בו – נחל המן מפלה ניצחת ונמחה שמו ושם זרעו מן העולם לדורי דורות!!
לא בכוחה הגיעה אסתר אל המלך, לא בשתדלנותה ביקשה לפעול – אלא ברוח של קדושה וטהרה, מתוך הכרה וידיעה כי כל אשר מתרחש כאן למטה, בארץ – מושפע ונגזר מההתרחשויות האמיתיות אשר זירת פעולתן הינה בשמי רום, גבוה מעל גבוה למעלה מהשגתנו!!
לאחר שהתחולל הנס, הבינו ישראל את המשמעות העמוקה שעמדה מאחרי כל פעולה ופעולה של מרדכי, הם הבינו כי לא מחשבותיהם כמחשבותיו של הצדיק.
הם הכירו בערכה של התורה – בכוחו של איש התורה ומיד חזרו הם לקבל את התורה מאהבה – ברצון שלם!! "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם – ולא יעבור"!