יותר משלשת אלפי שנים עברו מאז שאמר משה: "מלחמה לד' בעמלק מדור דור". אין אפשרות כי הכוונה היא רק לעמלק וצאצאיו, אלא לכל אותן מעצמות הממשיכות לשאת את דגלו, בהיותן צאצאי עמלק הרוחניים ויורשי עקרונותיו.
ההתמודדות בין קולו של יעקב ובין חרבו של עשו על השלטון בעולם, היא הנושא המרכזי של ההתרחשות שאנו עדים לה במשך כל הדורות העוברים על בימת העולם באלפי שנות ההיסטוריה.
נמרוד "החל להיות גבור ציד לפני ד'", שהיה צד אנשים ברשת שלטונו ורותם אותם לעגלת כבודו, בדברו על לבם כי כוחו – כוחם, וכבודו – כבודם. עקרונו מתבטא בסיסמה "נעשה לנו שם". זהו עקרון שאינו רואה בשלטון ובעצמה מכשירים לצדק, אלא רואה בצדק אמצעי לשלטון ולכח. מולו העיר הקב"ה את אברהם, האיש שעתיד להפקיר למען ה' את כל מה שבני האדם כובשים בחרב, את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו, את זכויותיו האזרחיות ואושרו המשפחתי. ולראות, בניגוד מוחלט לעולמו של נמרוד, את המטרה שבחייו רק ב"והיה ברכה".
מנכדיו התאומים של אברהם בחר לו כל נכד את אחת מהשקפות החיים המתנגדות זו לזו. האחד – ראה את יעודו בפיתוחם של הצדק והמידות הטובות המגיעות לשלמות באהלו של האדם, והשני – ירש את "מעילו של נמרוד" ואת חרבו של נמרוד. יורש חרב זו הוא עמלק.
עמלק הוא יורשו של אותו עקרון הרואה את גדולתם ואת כבודם של בני האדם והעמים רק בכח שלטונם החיצוני, ואינו סובל שום דבר הפוגע בעוצמה ובשלטון זה. שונא הוא את עקרונו של אברהם: "צדק יקראהו לרגלו יתן לפניו גויים ומלכים ירד, יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו, ירדפם יעבור שלום אורח ברגליו לא יבא" (ישעיה מ"א, ב'-ג').
אברהם במלחמתו למען הצדק, מכניע גוים ומלכים, אך לא בחרב ובקשת, אלא בדרכי שלום. עמלק מרגיש כי אין כאן אלא אחת משתי ברירות או – החרב, ולמען חרב זו יש להקריב את הערכים האלקיים, הרוחניים והמוסריים, או – הקול, קולו של הקב"ה אל האדם ובתוך האדם. לקול זה, לצו מוחלט זה של החוק המוסרי, משועבד הכל, אף החרב ומעיל המלחמה. בין שתי ברירות אלה זורמת כל ההיסטוריה כמטולטלת. כדי לא להשאיר מקום לספק היכן עתיד להעצר מחוג העתים, שלח הקב"ה את עמו בין העמים. הם העמידו נגד שרו של עשו, חגור החרב, את משפחת "יעקב" האוחזת בעקב, המצפה לנצחונו של הקב"ה – בחינת "ישר-א-ל". כל מאות שנות הלילה נאבק עשו עם יעקב, ורק בצליעה על ירכו נותן הוא לו להמשיך את דרכו. אך כאשר יעבור הלילה, ישליך עשו את חרבו ויברך וישבח את העקרון שיעקב-ישראל נושא איתו.
ישראל היה במסעו במדבר. הגורם היחיד שעתיד להעמידו בין העמים מבלי שיוכלו לפגוע בו, אותו גורם מוסרי-רוחני שעליו נאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כ"ח, י') – היה עדיין בשלבי התפתחות. זה עתה עלו ספקות בלבם "היש ד' בקרבנו אם אין?" – והנה "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", ברפיון ידיהם הרוחני-המוסרי, שעל שמו נקבע שם המקום ההוא, בא עמלק והוכיח להם כי "יש ד' בקרבנו". "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" זו היתה התשובה לספקותיהם אם יש ד' בקרבם. יש ד' בקרבם, כל עוד אינם מסופקים בנוכחותו, כל עוד ראויים הם לנוכחותו. הוא נמצא "ביניהם", "מתהלך בקרב מחנם" ו"נלוה עמהם", מגן עליהם ומברכם, מברך את כל מעשה ידיהם בהצלחה, כשאינו שומע "דבר רע" וכשאינו רואה "ערות דבר". לא במלחמות חיצוניות, אלא במלחמה פנימית, בנצחונם על עצמם, זוכים הם לנצחונות חיצוניים. בשעבדם את עצמם לקב"ה משעבדים הם את העולם לעצמם. בשורת נצחון של המוסרי חסר הנשק על הכח חגור-החרב, זהו עצם יעודה של משפחת אברהם המפרסמת את אלקותו יתברך ע"י נצחון הצדק בעולם, זוהי הנקודה הפנימית של ההיסטוריה כולה באלפי שנות תולדותם.