נתאר לעצמנו תמונה צפופה של המון אדם, הפגנת רבבה או עצרת מליון.
מהו המראה הנקלט בתודעה?
כתם אחד גדול, גוש אנושי המשתרע על פני שטח עצום. כל אחד הוא ראש סיכה זעיר, אבוד בתוך ים הראשים הצפים סביבו.
לחברה כוח ועוצמה, דופק חיים ונשימה משלה. חיי היחיד – מתנהלים בשביל ובקצב משלהם אך קיימות אין סוף צורות של קשר בין היחיד לחברה. ההתקשרויות כוללות את זמני החיים כולם: בזמני שמחה ובעתות מכאוב, בכעס או בעונג, בשעות בוקר רעננות ובערבים אפלים, בעבודה, במשפחה, בין שכנים, בין ידידים, באוטובוס הציבורי ובתור לקופת חולים.
יחסי גומלין בלתי פוסקים אלו זכו למחקריהם של פסיכולוגים רבים, לחוות דעתם של סוציולוגים ולהסבריהם של הוגי דעות וחכמי מוסר. הם העלו שהקשרים בין האדם לחברה כוללים נטיות פרדוקסליות. אך אף על פי שהן נוגדות, הן אינן יריבות, אלא כרוכות זו בזו ומשלימות זו את זו.
את הקוטביות הראשונה השולטת בחייו של האדם, מציג הרב דסלר: "בסדר חיי האדם, בין בצורתם כלפי חוץ ובין בתוך לבו, אנו מוצאים שני יסודות שונים: הכלליות והפרטיות". כפרט, חי האדם את חייו ודואג לעצמו ולמשפחתו. לעומת זאת נטייתו לכלל מתבטאת בכך שהוא מרגיש את עצמו חלק מקבוצה אנושית רחבה ולא "כעומד בפני עצמו".
הנטייה "להיות חלק מהכלל" היא צורך פנימי. אנשים מרגישים קרבה וידידות לבני עירם, למי שלמד איתם באותו בית ספר. רגש הפטריוטיזם שהם מפגינים לחבורתם, מביע את הנטייה להיות נאמנים ומשוייכים לקבוצה.
תכונת "ההשתייכות והנאמנות לעם" שיחקה לידיהם של שליטים במרחבי ההיסטוריה, והם דאגו לטפח אותה באמצעים דמגוגיים. ראש וראשון לאלו היה נפוליון (האיש קצר הקומה וארוך המגפיים) שנחשב כמבשר הלאומיות בעידן החדש. על הדגל שנשאו חייליו אל מערכות המלחמה היה חרוט: "אומץ ומשמעת". נפוליון דירבן את פיקודיו להילחם עד חורמה למען כבודה ותהילתה של צרפת, אפילו עד מוות.
רגש טבעי זה, המכוון כל יחיד לפעול למען הכלל, הוא המאפשר ליחידים לגשר על הפערים שביניהם, כדי להפוך ליחידה אחת מלוכדת. יעקב אבינו ציווה על בניו לפני מותו: "האספו", כדי שיתברכו מפיו. ראשית, יש להתאסף ולהוות קבוצה אחת מגובשת ומאוחדת. הברכה וההצלחה אינן שורות אלא בכלי שלם – בעם מאוחד כמשפחה אחת.
גם מרדכי הצדיק התרה באסתר שלא תנסה להציל את עצמה תוך כדי התעלמות מכלל אחיה היהודים: "אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו" (אסתר ד', י"ד). הוא אמנם לא חייב אותה במפורש להיכנס אל המלך ללא רשות "אשר לא כדת". מעשה כזה סופו היה מוות כמעט בטוח. אולם הוא הודיע לאסתר מהי המשמעות של היפרדות מן הכלל. זהו אבדון נצחי, ועדיף ממנו כל צעד, ואפילו אם הוא כרוך בסכנת חיים. אסתר למדה את הדברים וביקשה ממרדכי דודה: "לך כנוס את כל היהודים". רק צעקה מתוך לב אחד של עם מלוכד ומכונס יחדיו תציל אותה מן הסכנה.
בקצה הסקאלה עומד רגש הפרטיות. כאשר מפשיטים אותו מהגדרותיו המצוחצחות, מגלים שמדובר באנוכיות אגואיסטית המהווה יחיד הדורש את טובתו שלו ושל משפחתו בלבד. בני אדם שונים זה מזה בתכונותיהם. נטיות אופי הקיימות באחד מהם אינן מצויות אצל רעהו, אולם יחד עם זאת כל אדם באשר הוא מטבעו הבראשיתי-ראשוני, הוא אנוכי וגאוותן. וכבר ציין על כך הרב דסלר: "שאי אפשר לעקור אותה מעצמותנו בכל האמצעים שננסה".
מובן שלאותה אנוכיות יש גם מעלות. לולא הפרטיות, לא היתה לאדם אחריות לטיפוח עצמו. לולא האנוכיות, לא היו קיימים המרץ, הפעלתנות, התקווה לחיים טובים, הדאגה לעתיד והשאיפה לבנות, להתקדם וליצור. אישיותו של כל יחיד מבני המין האנושי לא היתה גבוהה יותר מגובה נמלה בטור שקדני הצועד אל הקן וממנו. כשם שלטרמיטים אין זהות פרטית, וכל פרט בהם הוא אך ורק כמין איבר של הכלל, כך עלול היה האדם להיות בורג אובד במכונת ענק, נקודה, פסיק, ראש סיכה…
בכל זאת יש לשאול: מדוע נברא העולם בשילוב שתי נטיות נוגדות אלו? לשם מה נקבעו תכונות כה סותרות, כה הפוכות, שפניהן לכיוונים כה שונים?
מטרתו של האדם בעבודת חייו היא להדמות לבוראו. כשם שלמידותיו של הקב"ה יש בריח תיכון אחד – הטבה וחסד, גם נקרא האדם להיות מיטיב לזולתו. "מה הוא רחום, אף אתה רחום". להדמות לו – "ולדבקה בו". זוהי בקשתו של הקב"ה מאיתנו, בני האדם.
לצורך ההטבה לזולת ניתנה לאדם תחושת אנוכיות עמוקה ומושרשת. דווקא כדי להושיט את ידו ולעזור, נעשתה ידו קפוצה וחמדנית. דווקא כדי שיתן, ניתנה בו האהבה לקחת. איך ניתן להבין זאת?
רק מי שיש לו "אני" מבוצר, רק הוא מסוגל לתת לזולתו נתינה אמיתית. הוא נותן לחברו מעצמו, משהו שיש לו זהות עמו, משהו ששייך לפנימיותו. הוא מוותר על שלו כדי שיהיה של חברו.
למעלה מכך, רק מי שחש בדידות, שמחה, לבטים, עונג, רתיעה, רחמים, צער, אובדן, עלבון, פרידה או תסכול – רק הוא ידע להבין את זולתו כשיחוש באחת מאלה. אנשים המודעים לעצמם ולמתחולל בתוכם, הם היודעים לזהות רגשות אלו גם אצל חבריהם. דווקא מתוך ה"אנוכי" החזק, הם עשויים להיות נדיבים.
ביחסי אדם–חברה ניתן להצביע על כפל פנים נוסף. דו הקוטביות מתבטאת גם בצרכים הפוכים המוטבעים באדם: מצד אחד, לכל אדם קיים דחף להעניק לזולתו ולהיטיב עם סביבתו. מצד שני, הוא מתאפיין בנזקקות וברצון לקבל מזולתו.
עזר אדם לחברו במציאת עבודה, תרם סכום כסף למטרת צדקה, התנדב לעזרה לחולים, חייך לאדם מר נפש, כל אלו ממלאים אותו בסיפוק ושמחה. רגש הסיפוק הוא המענה לצורך פנימי שהתמלא.
הוכחה נוספת לכך שהאדם מטבעו רוצה להיטיב ולתת, היא העובדה שאנשים אוהבים את ילדיהם. מי אינו יודע שצריך לקום בלילות כדי לטפל בתינוק? שילדים חולים בשנותיהם הראשונות ויש לדאוג להם לא מעט? ובכל זאת, אנשים שמחים כשנולד להם תינוק. זוהי תוצאה של יצר הנתינה הטבוע באדם.
מן העבר השני מצוי הצורך לקבל מן הזולת. מה מקבל האדם מחברו? כמעט הכול: עזרה מעשית, תמיכה רגשית, חמימות, הערכה, עצה, ידע וניסיון חיים, ובעצם מה לא? המגבלות האנושיות מחייבות כל אחד להיעזר בסביבתו. וטוב שכך, כי רק זה אשר טעם את טעם הקבלה וההזדקקות, תהיה נתינתו איכותית ומתחשבת.
אם נחזור ונביט בתמונת ההמון נגלה כי הנקודה הזעירה אשר "אדם" שמה, שוב אינה אובדת בתוך הכלל.
הוא ישות התורמת מעצמה לכלל ואף שואבת ממנו את כוחה!
חברות ההייטק מכוננות מודל אידיאלי של עובד מכור לעבודה עד כדי שיעבוד. הוא נדרש לוותר על זכותו להיות בלתי נגיש בזמנים מוסכמים. בחברות ההייטק קיים שעון "מקומי" שבו העבודה היא "מסביב לשעון". ככל שהעובדים נגישים שעות רבות יותר ביממה… כך החברה תזכה לתגמולים כמו מוניטין, רווחים ועמידה בתנאי תחרות.