אמנם בכל מועדי ישראל מצווים אנו לשמוח ולהיטיב את לבנו. אולם יותר מכל המועדים מצטיין יום הפורים בריבוי השמחה. לא זו בלבד שכבר החל מראש חודש אדר אנו מרבים בשמחה, אלא שגם איכותה של שמחת פורים בולטת בייחודה.
שנו חכמים בתלמוד: חייב אדם לשתות יין בפורים עד שלא יוכל להבחין בשוני שבין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'.
במה שונה פורים מכל החגים? מדוע דוקא בו יש להרבות בשמחה? ומעבר לכך, מהי משמעותה של שמחה המגיעה למימדים של איבוד אבחנה?
התשובה לשאלות אלו מחייבת הקדשת מחשבה והתבוננות בגורמים שהובילו למאורעות באותה עת.
צרותיו של אותו דור התחילו בהמן ובמזימותיו.
באותם ימים לא היה אדם כהמן שידע להוציא דיבה ולקטרג. וכשהמן הציע את תכניתו השטנית לפני אחשורוש, שידוע היה בשנאתו לעם ישראל, לא מיהר אחשורוש לקבל את תכנית ההשמדה. משום שחשש שמא יעלה בסופו כפי שארע לשונאי ישראל שקדמו לו, שמבוקשם לא עלה בידם וגמולם שב בראשם. אלא שהמן ברוב תחכום, העזה ומירמה, הסביר שהפעם אין לחשוש מכך.
המן טען: "ישנו עם אחד" (אסתר ג', ח'). חכמינו מסבירים את הכלול בדבריו: העם ישן! נפלה עליו תרדמה רוחנית. כלומר, קיום המצוות של עם ישראל רדום. ובעקבות כך, סבור היה שנפתח לו פתח להתנכל להם. חוסנו של עם ישראל טמון בשמירה הקפדנית על קשריו עם הבורא, באמצעות קיום התורה ומצוותיה. מאחר שקשר זה נראה היה כרופף, כמעט שניתנה רשות למשחית לפגוע בהם.
המן לא שיקר כשחשף עובדה מבישה זו, אולם הוא טעה בהערכתה. אמנם היה קיים רפיון רוחני באותו דור, אולם תרדמתו של העם לא היתה קיימת אלא על פני השטח. בעומקם של דברים היתה התמונה שונה לחלוטין.
תמונת המצב האמיתית היא זו הנאמרת מפי כנסת ישראל: "אני ישנה ולבי ער" (שיר השירים ה', ב'). המדרש מבאר את הדברים: "אני ישנה מן המצוות, ולבי ער לעשותן". בדברים אלו חושפת כנסת ישראל את הנעשה במעמקי פנימיותה. אמנם היו מצבים כאובים בהם נראה היה שתרדמה נפלה על האומה, ואף ניכרו בה סימני התרשלות מקיום המצוות, אולם לא היתה זו אלא תופעה חיצונית. הלב היהודי נותר תמיד ער לקיום המצוות. בסתר הלב קשור היהודי לאלוקיו ללא יכולת להפרד. קשר פנימי זה בסופו של דבר גובר ומשפיע גם על הפעולות החיצוניות.
חכמי כוחות הנפש העמידונו על העובדה שלא כל הנראה בחוץ, הינו בעל שורשים פנימיים. פעמים רואים אנו אב הגוער בבנו ומראה כלפיו סימנים של חוסר אהבה. אולם אם באישון לילה תפרוץ דליקה בבית, האב יתעורר בבהלה ויחפש תחילה את בנו. באותה שעה, כשעדיין אין סיפק בידי האב להפעיל את מחשבתו, הוא יפעל תחת ההנחיות של תת הכרתו. שם שמור לעולם מקום חיבה לבנו. כוחות אלו שבתת ההכרה חזקים מעבר לכוחות שהאדם מודע להם.
דברים אלו אמרה כנסת ישראל: גם כשאני ישנה מהמצוות, עם כל הצער שבתופעה זו, מתחת למעטה התרדמה מצוי גרעין טוב, אשר תמיד עירני לקראת הבורא ומצוותיו.
המן התייחס אך ורק לרובד העליון הנראה לעינים, אולם הפנימיות, הנסתרת מעין רואים היא זו שהכריעה.
באם אנו חפצים להבין היטב את פשר ההתרחשות שקדמה לנס פורים, עלינו לרכז את מבטינו לא למחשבות שברובד העליון, אלא להעמיק חקר לרבדים הפנימיים יותר. שם, בעומק לבם של ישראל, מצוי הקשר הנצחי בינם לבין אביהם שבשמים. ענין זה מסומל היטב דוקא ב"עד דלא ידע", במה שמעבר לדעת החיצונית. דוקא במצב של "עד דלא ידע", ליבם של ישראל מופיע במלוא יפעתו, כשהוא ער ודרוך לקראת הבורא ומצוותיו.
מכאן נבעה ההצלה, מהברית הנסתרת, מהמקשר הנפשי הנעלם!
בכל שנה ושנה, בפורים, כאשר אנו מגיעים לאותו מצב של חוסר אבחנה, אנו מגיעים גם לנימים הנסתרים שבלב, לאותו רובד בו שוכנות תמיד אהבת ה' ונאמנות למצוותיו.