בעשר המכות שנחתו על מצרים, כלולים היו גמול ועונש לפרעה על מעשיו. היתה בהם גם הנהגה של "מידה כנגד מידה" כנגד התנהגותו של פרעה כלפי בני ישראל. משה רבנו פנה אל פרעה ואמר: "רק אל יוסף פרעה התל לבלתי שלח את העם" (שמות ח', כ"ה). התנהגותו של פרעה כלפי בני ישראל נבעה מהתעללות ומהיתול בהם.
_x000D_
לא פעם ולא פעמיים נאות פרעה לשלח את העם כדי להינצל מאימת המכות שאיימו על ארצו. אולם בכל פעם כאשר אך היתה הרווחה, חזר פרעה לסורו ומאן לשלח את העם.
_x000D_
מכיוון שפרעה נהג בדרך של שחוק והיתול כלפי עם ישראל, שב גמולו בראשו, ואף בו נהגו משמים בדרך של שחוק ושל התעללות. כפי שנאמר: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים" (שמות י', ב'). המכות היוו התעללות בו ובעמו.
_x000D_
כאשר בא משה רבנו אל פרעה, ובפיו דרישתו של ה' לשלח את בני ישראל ממצרים, סרב פרעה להענות לדרישה זו, לא רק בשל חוסר רצונו לוותר על כוח העבודה הזול שהיה נתון בידו. פרעה עטף את סרובו בנימוקים אידיאולוגיים.
_x000D_
הוא הסביר כי אינו מכיר באדנותו של הבורא: "לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח" (שמות ה', ב'). מהלכיו של פרעה הביעו גאווה מופרזת הכלולה בהכרזה המובאת בספרי הנביאים: "לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כ"ט, ג'). בשיגעון גאוותו הפך פרעה את עצמו לאליל. יהירותו לא הרשתה לו להכיר בעובדה שקיימת סמכות כלשהי מעליו.
_x000D_
כאשר נחתה המכה התשיעית, מכת חושך, על ארץ מצרים (שמות י', כ"א-כ"ט), היה זה חושך סמיך: "לא ראו איש את אחיו, ולא קמו איש מתחתיו, שלושת ימים". לנוכח המכה הקשה מיהר פרעה וקרא למשה, ובקשה בפיו: "לכו עבדו את ה'" (שם, כ"ד).
_x000D_
סוף סוף כשל כוח סבלו. עם זאת, עדיין עמד בו הכוח הנפשי להגביל את יציאת בני ישראל בהשארת הצאן במצרים (שמות י', כ"ד): "רק צאנכם ובקרכם יוצג".
_x000D_
משה התנגד לדרישה מגבילה זו. על גאולה לא מטילים הגבלות. באותו רגע שכח פרעה את ההרס המתחולל זה קרוב לשנה בארצו, והטיח בפני משה: "לך מעלי! השמר לך, אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני – תמות" (שם כ"ח).
_x000D_
משה השיב לפרעה באותה מטבע לשון: "כן דברת, לא אוסיף עוד ראות פניך" (שם, כ"ט). כ"מתנת פרידה" בטרם ילך העניק משה לפרעה בו במקום את דבר ה', ובישר לו על מכת בכורות. לפני צאתו את הארמון הוא תאר באזני פרעה את הצעקה הגדולה שתשמע בכל ארץ מצרים בחצות הלילה. משה סיים את דבריו והוסיף: "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר: צא אתה וכל העם אשר ברגליך, ואחרי כן אצא. ויצא מעם פרעה בחרי אף" (שם י"א, ח').
_x000D_
בתאור זה החסיר משה בכוונה תחילה פרט מרכזי. האקורד האחרון של מכת בכורות הסתיים בצורה שונה: משה אמר לפרעה: "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי", ואילו ההתרחשות בפועל היתה (שם י"ב, ל'-ל"א): "ויקם פרעה לילה, הוא וכל עבדיו וכל מצרים, ותהי צעקה גדולה במצרים… ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר: קומו צאו מתוך עמי".
_x000D_
לא רק עבדיו של פרעה באו והתחננו לפני משה ואהרן שיסתלקו במהירות מארץ היאור המוכה והמושפלת. המלך בעצמו בא בלילה והתחנן לפניהם שיצאו ממצרים. מדוע לא הטיח משה מציאות זו בפניו של פרעה? מדוע אמר לו שרק עבדיו יבואו להשתחוות ולהתחנן לפניו אחרי מכת בכורות?
_x000D_
הוא נהג כך כי האלוקים דרש ממנו לחלוק כבוד למלכות!
_x000D_
על רקע העימות הממושך נראית הוראה זו תמוהה ומוזרה. הלא המהלך שהוליך משה בשם האלוקים נגד פרעה, פגע בכבודו יותר מכל. אדם זה, שראה את עצמו כאליל, הושפל והתבזה על ידי משה בסידרת מכות שנחתה על ארצו וגם עליו אישית. מה כבר משנה לפרעה בשעה קשה זו אם ישמע בפירוש: "אתה תבוא ותשתחווה לפני"?
_x000D_
בדברים אלו טמונה גישת התורה למושג עונש. מטרת אינה העונש לנקום בעושה העוולה, כי אם לחנכו! היא באה לפגוע בעיוותים שהשתרשו בלבו של האדם ובתודעתה של האומה, ליישרם ולתקנם. אכזריותו הנוראה של פרעה, נבעה מאמונתו האווילית וחסרת השחר בכוחותיו האלוהיים, כביכול. תחושת עוצמה זו מעבירה את האדם על דעתו, משבשת את הפרופורציות הנכונות שלו ודוחפת אותו למעשי העוול הנוראים ביותר.
_x000D_
מכות מצרים נועדו לערער תפיסת עולם מסוכנת זו. כל מכה בתחומה גרמה להרס חלקי של הפילוסופיה הפרעונית. באמצעותן שבה למצרים ולמלכה התפיסה הנכונה על עצמם שהינם בני אנוש ותו לא, שהינם יצורים מוגבלים בכוחם ושאין בהם כח להתמרד נגד איתני הטבע המופעלים על ידי האלוקים הכל יכול. מהלך זה היה פתח להבנה, שכל בני אדם שווים הם, ולכן, אין כל זכות לאדם להתעמר ברעהו.
_x000D_
משה חלק כבוד למלכות, ולא אמר במפורש שפרעה עצמו יאלץ לחפשו בחצות הלילה. פרט זה אינו כלול בעונש האומה, ולכן הוא לא הוזכר. להיפך, גם בשעה שמכים מסיבות מוצדקות, שומרים על כבוד המוכה. זהו עיקרון המוסר היהודי.

_x000D_