שני איסורים נאמרו בענין זה בתורה, וטעמם נובע מאותה סיבה (ויקרא י"ט, כ"ח): "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם, וכתובת קעקע לא תתנו בכם, אני ה'". התורה אוסרת לשרוט את גופנו כאות צער ויגון על קרוב שמת, וכן היא אוסרת להחדיר חומרי צבע לשריטה שנעשתה בעור.
_x000D_
בזמנים הקדומים היו עובדי הכוכבים נוהגים לרשום על גופם רושם של עבודה זרה כדי להראות שהם עבדים לה. במטרה להתרחק מדרכם, נאסר על בן ישראל לשרוט את בשרו על מת וכן לצייר כתובת קעקע בבשרו. המילים: "אני ה'" שנכתבו בסיום הפסוק מסבירות את האיסור: על עם ישראל להתרחק משגיונות שבני האדם המציאו כתחליף לאמונה. מסיבה זו נאסרו דברים שהיו נוהגים בהם עובדי האלילים, שהרי אסור לדבוק בדרכם ולהתרחק מדרך ה'.
_x000D_
בעבר בער יצר העבודה זרה בלבבות ומשך רבים וגם טובים להתקרב אליה. לכן היו צריכים ליצור חייץ כדי להבדיל בין ישראל לעמים, בין עובדי ה' לעובדי עץ ואבן. כיום איננו מבינים מה משך בעבר את האנשים לעבוד לכוכבים ולמזלות, אך עובדה שהיצר היה קיים ופעל במלוא עוצמתו.
_x000D_
אומנם בימינו בטל תוקפה של העבודה הזרה, ושוב אין בני התרבות נוהים אחריה, אולם חשיבות ההבדלה מדרכי הגויים בעולם וההרחקה ממנה חשובה היא מאד גם כיום.
_x000D_
ראשית, רווחת היא בתורות המזרח אשר רבים נוהים אחריה. תרבות זו משופעת היא במוטיבים של עבודה זרה. רבים מעיסוקיה ומרעיונותיה של תרבות המזרח קשורים לעבודת אלילים.
_x000D_
גם בארצות התרבות קיימות 'עבודות זרות', אם גם לא במתכונת של עבודת אלילים כפשוטה. התפיסה האלילית לא נעלמה מהעולם, אחד מסממניה של התפיסה הוא ה"שרט לנפש". תפיסה זו רואה את המוות ככוח העויין את החיים, ולכן כשאדם מת, היו קרוביו פוצעים את עצמם, מתוך מטרה להיכנע לשלטון הכוחות האפלים, העוינים את החיים. באופן זה הם ניסו להגן על עצמם מפגיעת המוות. האמונה היהודית מכירה בעובדה שהחיים והמוות נתונים רק ביד ה'. המוות מוביל את האדם מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא. ה' ברצונו ממית וברצונו מחיה. הפוצע את עצמו על המת, מאבד במעשה זה שמץ מחייו, והוא חוטא כלפי האלוקים שציווה עליו את החיים.
_x000D_
כל ניצוץ חיים שניתן לנו וכל רגע מחיינו הם קודש לה'. כל עוד נתן לנו ה' את החיים, עלינו לעמוד על משמרתנו בעבודת ה'. דווקא פטירתו של אדם מחייבת אותנו להכפיל את מרץ חיינו ואת קשרינו עם מקור הנשמות, שהרי מוטל עלינו למלא את החלל שהמוות הסב לעבודת הבורא.
_x000D_
הקיעקוע בגוף האדם מכריז שבשרו של האדם, הבשר שכתובת קבועה חקוקה בו, שוב אינו קשור לקדושה. האדם נברא בצלם אלוקים, וגופו טבוע בגושפנקה של קדושה לה', וכפי שנאמר: "מבשרי אחזה אלוק" (איוב י"ט, כ"ו), הגוף עצמו משדר לנו על הימצאות האלוקים. כל נפלאותיו של הגוף מעידים שמעשי אלוקים הם. זהו ייעודו וטבעו המקורי. לעומת זאת כתובת הקעקע הופכת את ייעודו הטבעי – למילוי רצונו השרירותי של האדם. אדם החוקק בבשרו כתובת, מייחד את גופו למטרה אנושית חולפת.
_x000D_
זאת ועוד, המטביע כתובת קעקע בגופו מכריז, כביכול, שהוא האדון על גופו ויכול לעשות בו כרצונו, ולא היא – הגוף מכיל את נשמת האדם והוא 'צלם אלוקים'. הוא כביכול דמות דיוקנו של בוראו. הבורא הוא אדון גופו כשם שהוא אדון נשמתו, ברצונו יתננה וברצונו יטלנה. הגוף נועד להיות הכלי העובד את בוראו בכלי המעשה וכנרתיק ו'ארון קודש' לנשמה יש לנהוג בו כבוד, ולהשיבו לבוראו בבא העת בכבוד הראוי לו.
_x000D_
באוסרה שריטות וכתובת קעקע לגוף באה התורה לחזק את קדושת החיים ולהסיר רעיונות של השחתת הגוף מסיבות כלשהן. ליתר עוצמה מסיים הפסוק: "אני ה'"! אנו הבורא והיוצר, המעניק חיים לגוף ולנשמה בכל רגע ורגע.
_x000D_