הוא אדם עסוק מאד. הטיסה הקרובה שלא היתה מתוכננת, שיבשה את כל תוכניותיו. הפגישות המתוכננות בארץ בוטלו בזו אחר זו, כל ענייניו השוטפים נדחו לזמן בלתי ידוע. כעת עמדה רק הטיסה על הפרק. הוא חייב להשיג את כל המסמכים הדרושים, ובתוך יומיים להיות על המטוס.
בקושי אכל וישן עד הטיסה. בשעת האפס הספיק להזמין מונית ולדהור אל שדה התעופה. מיהר לעלות על המטוס, ולידו צמוד תיק היד שלו, שבו אחסן מסמכים נחוצים וחבילת ופלים שהספיקה אשתו לתחוב לתיקו כשעמד בפתח הבית.
התיישב על כסאו, משחרר אנחת רווחה מריאותיו. אנחה שאם ניתן היה למדוד אותה בסולם האנחות, היתה מגיעה ודאי לרמה גבוהה ביותר. ביקש לעצום את עיניו ולשקוע בשינה עמוקה, אלא שאז התעוררה לתחיה בטנו הריקה והחלה לזמר את שיר הרעב.
ננער באחת וניסה לחשוב כיצד יוכל להרגיע את בטנו. לפתע נזכר בחפיסת הוופלים שצירפה אשתו המסורה לתיק טרם יציאתו לדרך.
הושיט את ידו, פתח את התיק, הוציא ופל אחד והחל אוכל בשקיקה.
בעוד הוופל בין שיניו, הבחין כי היושב בכסא שלידו מושיט אף הוא את ידו אל חבילת הוופלים שלו, ומתחיל לאכול להנאתו. וכך, כנגד כל ופל שהכניס לפיו, נטל גם היושב לידו.
התימהון הפך אט אט לתחושת זעם, שהלכה וגברה עם כל נגיסה שנגס השכן בוופלים שלו. נבצר ממנו להבין כיצד ממשיכות ידיו של האיש להיות מושטות באופן שיטתי לעבר חבילת וופלים שאינה שלו, ללא רעד קל.
חבילת הוופלים הלכה והתרוקנה בקצב מסחרר. קרקעית החבילה כבר נראתה. כעת נותר עוד ופל אחד. הוא ציפה לראות מה יעשה החצוף שלידו.
היד החצופה הושטה אל חפיסת הוופלים בוטחת כמקודם, לקחה את הוופל האחרון וחצתה אותו לשניים. את החצי הגדול הוא הותיר.
בטנו נותרה מקרקרת, מלאה במחצית חבילת וופלים ועמוסה בזעם.
ירד מהמטוס, פתח את התיק כדי לשלוף את הדרכון, וידו נתקלה בחפיסת וופלים שלמה, זו שאשתו תחבה לו טרם יציאתו…
כן! כל מה שהעלה במחשבתו על אודות הגנב החצוף, היה בעצם על אודותיו הוא. כבש את פניו בקרקע, משתדל לא להיתקל בשכנו לטיסה. הלה, באצילות שאין כמותה, הותיר לו בסוף הסעודה המשותפת את מחצית הוופל האחרונה לשלל.
* * *
לא פעם מאשימים אנו את זולתנו, בעוד אנו האשמים באמת.