עם שחרורם מהצבא החליטו לצאת למסע מפרך במזרח. במהלך המסע הגיעו לתחתיתו של הר גבוה ומשונן. הטיפוס אל פסגתו היה כרוך בסיכון לא קטן, אך עניין "פעוט" זה לא מנע מהם לצאת למשימה. לאחר שלוש שנים של שירות ביחידה מובחרת, טיפוס על הר כזה – "קטן עלינו"… ואכן, לאחר התארגנות לוגיסטית הם יצאו להרפתקה המסוכנת.
_x000D_
הם ריכזו את כל כוחותיהם, ואט אט התקדמו והעפילו לגבהים. המחשבה על השמחה שתהיה להם כשיגיעו למטרה, האפילה על כל הקשיים.  
_x000D_
סוף סוף הגיעו. הכול היה שווה… כמובן, הם תקעו דגל והניחו גם חבילת במבה, כ"מצופה" מתייר ישראלי ממוצע. והנה, להפתעתם, הם פגשו מולם ילד קטן, רזה וצנום. "ילד", קראו, "איך הצלחת לטפס לכאן? אתה כל כך רזה וחלש. אנחנו, עם כושר גופני מעולה, בקושי שרדנו את הטיפוס… "
_x000D_
הילד הסתכל בהם ואמר בתמימות: "אתם הייתם צריכים להתאמץ כדי להגיע לפסגה, אבל אני נולדתי כאן, על פסגת ההר…"
_x000D_
כולנו מנסים לכבוש "פסגות" בתחומים רבים בחיים. פסגה שאחד כובש בעמל ויזע, האחר "נולד" שם. אין ספק שפעמים חולפת מחשבה בליבנו: "הלוואי שהייתי נולד שם". הדברים נכונים גם בפסגות גשמיות כמו עושר, וגם בהישגים רוחניים.
_x000D_
איך נגרום לכך שלפחות ילדינו "ייוולדו" על פסגה זו או אחרת, כך שיוכלו להתחיל את מסע חייהם מנקודה גבוהה יותר?
_x000D_
בסוף פרשת בלק מסופר שבני ישראל זנו עם בנות מואב, ועל כך שנשיא לשבט בנימין זמרי בן סלוא חטא עם המדיינית לעיני משה והעם. העונש לא איחר לבוא ואלוקים התחיל לנגוף את העם. פינחס לא איבד עשתונות, קם והרג את זמרי ואת המדיינית, והמגפה נעצרה.
_x000D_
בהמשך אומר אלוקים למשה (במדבר כ"ה, י"א-י"ג): "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם".
_x000D_
מדוע התורה חוזרת שוב ומפרטת את ייחוסו של פינחס: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", והרי מספר פסוקים לפני כן, מציינת כבר התורה את שם אביו וסבו?
_x000D_
התורה חוזרת על ייחוסו של פינחס כדי להדגיש שמעשהו רצוי בפני הבורא, כשם שאיש אינו מפקפק בצדקתו של אהרן הכהן.
_x000D_
מדוע לא נסתכל אובייקטיבית במה שעשה פינחס. וכי העובדה שסבו היה צדיק אומרת שמעשי פינחס חיוביים?
_x000D_
נראה שכן! חכמים מחפשים בכל מעשה את השורש, מהו הגורם לאותו מעשה, כדי להתחקות אחר המעשה ראוי לדעת מי היה הסב…
_x000D_
מהיכן נובעת תכונת הקנאות לה` של פינחס? מדגישה התורה: "פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן"- סבו, אהרן, חי את כל חייו במסירות נפש בעבור כלל ישראל. תכונה זו באה לידי ביטוי אצל נכדו פינחס שעצר את המגיפה.
_x000D_
מעשה נוסף מוזכר בפרשה:
_x000D_
משה חילק את הארץ לשבטים. בתוך נחלות השבטים קיבלה כל משפחה אחוזה. והנה, באות בנות צלפחד לפני משה ונשיאי העם ובפיהן טענה (במדבר כ"ז, ג`-ד`): "אבינו מת במדבר… למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, כי אין לו בן". אומרות בנות צלפחד: `אנו רוצות ששם המשפחה שלנו לא יימחה. לכן, אנו רוצות אחוזה בארץ שתיקרא על שם אבינו`. משה שומע את הבקשה ושואל את ה` כיצד לנהוג. ותשובת האלוקים היתה (במדבר כ"ז, ז`): "כן בנות צלפחד דוברות, נתון תתן כתיב במקור להם אחוזת כתיב במקור נחלה…"
_x000D_
גם כאן התורה מאריכה בהיסטוריה המשפחתית (במדבר כ"ז, א`): "ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה, למשפחות מנשה בן יוסף". התורה מונה חמישה דורות עד יוסף הצדיק, בנו של יעקב… מדוע התורה מזכירה כל זאת?
_x000D_
גם כאן התורה מגלה לנו שהדחף של בנות צלפחד לבוא אל משה ולבקש נחלה היה יוסף הצדיק. יוסף, שהשביע את בני ישראל (שמות י"ג, י"ט): "והעליתם את עצמותי מזה אתכם", הוא השורש! עברו חמישה דורות, ותכונת חיבוב הארץ של יוסף מתגלה אצל בנות צלפחד.
_x000D_
כשאנו מטפסים אל עבר פסגתו של ההר הפרטי שלנו, היזע והמאמץ משתלמים לא רק לנו, שכן, הכוחות שאנו משקיעים, הם חומרי גלם המעניקים לילדינו את הכוח להיאחז בפסגה.
_x000D_
בידינו להוליד את ילדינו בראשו של הר, ומשם הם יפלסו את הדרך אל עוד הר ואל עוד פסגה…

_x000D_