"ותצילנו מכף כל אויב ואורב וליסטים וחיות רעות בדרך ומכל מיני פורעניות המתרגשות ובאום לעולם…"
המילים העתיקות נבלעו בנהמת המנוע המטפס בשארית כוחותיו במעלה הקסטל, העלייה התלולה שלפני הירידה הגדולה ביציאה מירושלים עיר הקודש, בואכה תל אביבה. מצד ימין, מעבר למעקה הבטיחות, נשקף הנוף המרהיב של פרוזדור ירושלים. השמש השוקעת שלחה קרניים אחרונות, וצבעה בצבע כתום את פסגות ההרים.
משום מה, על הרקע המודרני של טור המכוניות המזדחל, נשמעות המילים העתיקות כמי שאינם שייכות למציאות המודרנית.
ליסטים?חיות רעות?
מעולם לא פגשתי ליסטים בכניסה לתל אביב, גם לא חיות רעות. מתוך היער שנשקף משמאלי, מעולם לא פרצו לעברי עדרי זאבים מורעבים. מעולם לא נתקלתי בנמר אסייתי משחר לטרף במחלף בן שמן.
חמש מאות מטר לאחר המחלף, הגיעה לפתע התשובה. לא, שום נמר לא פרץ לעברי. גם לא לסטים. רק שלד של מכונית מעוכה בצד הדרך, וכמה אנשים מבוהלים, שריד למה שהתרחש פה בשעות האחרונות. הפעם זה נגמר בחסד, כנראה התפללו בכוונה גדולה…
אלפי שנים חלפו מאז קבעו חז"ל שכל הדרכים בחזקת סכנה. כל אותם סכנות עתיקות שהטילו את מוראם על הולכי הדרכים בזמנם של חז"ל, אינם קיימים יותר, לפחות במדינה מערבית מתוקנת. לא לסטים ולא חיות, לא נמרים ולא אריות. ואולם הקביעה של חז"ל נותרה בעינה. במקום אותם סכנות עתיקות, צצו להם חדשות. כי חז"ל לא ראו רק את השכבה החיצונית של המציאות, חז"ל ראו את שרשי הדברים.