הפעולה הראשונה שעשה נח לשיקום החורבן הנורא של היקום, לייסוד העולם החדש לאחר המבול, היתה נטיעת כרם.
מכל הפירות שבעולם בחר נח לטעת כרם. לא יקשה לנחש מדוע עשה זאת נח. שכן מהענבים מפיקים יין, משקה המשמח ומצהיל את הלבבות. הם היו זקוקים לו לאחר החורבן שנגלה לעיניהם – אבדן מוחלט של האנושות, של בעלי החיים, של הצמחיה – הכול. הם היו זקוקים לעידוד ולחיזוק לאחר שנה של הסגר בתיבה, שנה של עמל עד כלות כוחות הנפש.
היין נקשר להודיה ולהכרת טובה לבורא. היין משמח ומצהיל את הדעת, "אין אומרים שירה אלא היין". בברית מילה ובסידור קידושין אומרים ברכה על כוס יין. גם ברכת הזימון בברכת המזון נאמרת על היין. נח היה חייב תודה לבוראו על נס הצלתו. הוא רצה לשורר הלל לה` ולשאת כוס של ברכה.
אך למרות הכל, מעשה זה נחשב לו לחטא ולנפילה: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (בראשית ט`, כ`). "ויחל", נתחלל ונעשה חולין. מאיש צדיק תמים המתהלך עם האלוקים, הוא הפך לאיש אדמה!
מה פסול היה באותה נטיעה?
התשובה לכך היא, שטעות נפלה בבחירה של סדרי העדיפות והקדימה. היין נפלא הוא, מתוק ומשמח. אולם בעולם חרב ושומם, בתחילה, זורעים חיטה. רק לאחר שהבסיס קיים והאוכל מצוי, מתפנים לשמחה, ליין.
רבות מדובר על השקעה בכבישים, בתעסוקה, בכל הדברים הנחוצים, המועילים והיפים. אולם את העיקר זנחו, את התשתית והבסיס. אמנם כל הדברים הללו נחוצים בעבור העם המכה שורשים בארץ אבותיו, אך יש דברים חשובים קודם לכך. מה משקיעים בעם עצמו? הדור הצעיר גדל ללא עתיד ערכי. עבור מי סוללים כבישים ומקימים מחלפים? האם לא הגיעה העת לטפל באופן יסודי בתשתית קיומנו? בעתיד עמנו?