טבעם של העושר והחכמה שמגביהים את דעת בעליהן וטבעה של הגבהת הדעת שאוטמת את הלב לצרכי הבריות ואטימות טבעה שמביאה לידי זלזול וזה האחרון הוא שגורם לעשירים לקמץ ידם מן הצדקה ואם תאמרו  שקימוץ היד מקורו במידת הקמצנות אשיב לכם – וזו מהיכן באה? וכי לא מאטימות הלב? שהרי גם מקמץ זה אינו חוסך ממונו מעצמו שהוא וליבו חד הם ומתוך כך פותח הוא את ידו לצרכי עצמו ומקמץ אותה לסביבתו ונמצא ששורש הקמצנות באוטם הלב הוא תלוי אלא שהקמצנות סיבה והאטימות מסובבתה וקמצני הדעת יוכיחו.
_x000D_
שונים הם קמצני הדעת מקמצני הממון שבעוד קמצני הממון יכולים לתלות את קמצנותם בטענת "המצב קשה" במה ייתלו קמצני הדעת את חוסר נכונותם לחלוק מחכמתם לבריות וכי בצדקה זו נחסרים הם והלא "נר לאחד נר למאה"? מכאן אני אומר שהגבהת הדעת ואטימות הלב הם שמונעים מן העשירים בדעת ובממון מלחלוק את עושרם הם העניים ומורגל בפי הבריות מקדמא דנא ש"אין השבע מבין את הרעב" שבלשון בני אדם דברו.
_x000D_
אלא שאם היו יודעים העשירים עד כמה מסוכנת אטימות זו אפשר והיו יכולים לה שעונשה רב מתועלתה וסופה שמקברת את סיבתה הלא הם העושר והחכמה. שהחכמה והעושר אינן ראויים לאדם על ש"נברא" הוא ואינו "בורא" וטבעו של נברא שדבק בו החיסרון ואין ראויה לו השלמות ומתוך שאינה טבעית בקל הוא מאבדה וכבר אמרו חז"ל "אין עשירות במקום עניות" שגם אם באו העשירות והשלמות לשכון בביתו של הנברא ה"עני" אורחות הן בנפשו שעני וחסר הוא מטבעו ודרכם של אורחים שאינם הופכים לבני בית ואף אם באו סופם לילך. נמצא שאם חפץ האדם להאריך את שהותם במעונו יש לו לתהות על קנקנם ולנהוג בהם מנהג של כבוד ואם לקצר שהותם הוא מבקש אין לו אלא לזלזל בהם ולהתעלם מסיבת בואם והם הולכים להם.
_x000D_
בפרשת בהר מצווה התורה על מצוות השמיטה האוסרת על החקלאי לעבד את שדותיו בשנה השביעית:"שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה: ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה` שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר: את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר שנת שבתון יהיה לארץ".
_x000D_
מצווה זו מעמידה את החקלאי בפני ניסיון אמוני עצום שכן היא מונעת ממנו את עבודת האדמה כמעט לשלוש שנים שאם אינו קוצר בשביעית מדוע יזרע בשישית ואם אינו זורע בשביעית מה יקצור בשמינית. כדי להמחיש את גודל הנסיון שוו בנפשכם שהיתה התורה מצווה לעצור את פעילותם של מפעלי הייצור המודרניים לשלוש שנים ולפתוח את מחסני הסחורה לכל דכפין.
_x000D_
ואכן בהמשך הפרשה מתייחסת התורה להשלכות הממוניות של השמיטה ולשאלת הפרנסה המתבקשת:"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעת הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו:וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים".
_x000D_
בפסוקים אלו מבטיחה התורה כי לא ייגרם לפרט ולכלל כל חסרון ממוני עקב שמירת השמיטה, ההפך הוא הנכון, שמירת השמיטה תגרום לברכה שתשלש את רווחי החקלאות בשנה השישית ובכך תפצה את החקלאים על שנות השבתון.
_x000D_
בביאורו לתורה "נועם אלימלך" שואל רבינו אלימלך מליז`נסק ע"ה מדוע שינתה התורה ממנהגה והציגה את השאלה "מה נאכל" שכן היתה יכולה להסתפק כדרכה בתשובה בלבד ומתוכה ניתן היה להבין את השאלה וזה לשונו:"ויש לדקדק היות שהתורה יצאה בכאן מדרכה שדרך המקרא לכתוב איזה ייתור לשון בפסוק אפילו אות אחת וע"י זה מתורץ כמה קושיות, אבל הקושיא לא נכתב בעצמה בתורה וכאן נכתבה הקושיא בתורה וטוב היה שלא לומר כי אם `וציויתי את ברכתי` וממילא לא יקשה שום אדם לומר מה נאכל?
_x000D_
ונראה שהשי"ת ב"ה כשברא את העולם השפיע מטובו צינורות מושכים שפע לצרכי בני אדם ודרך השפע שלא להפסיק כלל אלא כשהאדם נופל ממדרגתו ואין לו בטחון בבורא ב"ה המשגיח אמיתי הזן ומפרנס בריות בלי הפסק כלל אז עושה האדם ההוא במחשבתו ההיא אשר לא מטוהר פגם חלילה בעולמות העליונים ומתישין כוח פמליא של מעלה ר"ל ואז נפסק השפע חלילה וצריך השי"ת ב"ה לצוות מחדש השפע שתלך כמו מתחילת הבריאה וזה הוא: `וכי תאמרו…` וגו`, שהתורה מלמדת לאדם דרכי השם שיהיה שלם בבטחונו על אלוקיו ולא יאמר כלל `מה יאכל`, כי כאשר חלילה יפול מן הבטחון לחשוב מה יאכל, הוא עושה פגם חלילה בהשפע ואטרחו כלפי שמיא לצוות מחדש, וכי תאמרו – כאשר תאמרו כך, ואז תטריחו אותי – `וציויתי את ברכתי…` אלא לא תתנהגו כך, ותבטחו בה` בכל לבבכם, ואז תלך השפע בלי הפסק כלל, תמיד לא יחסר כל בה".
_x000D_
מדבריו הקדושים אנו למדים כי ישנו קשר ישיר בין מדריגת אמונתו ובטחונו של האדם בבוראו לבין השפע הגשמי בדמות הפרנסה. שאלות האמונה והביטחון יש בהן כדי להמעיט את השפע ולצמצמו עד כדי הפסקתו המוחלטת אלא שזכות שמירת השמיטה גורמת לחידוש הברכה בבחינת "וציותי את ברכתי". מכאן שמעשי האדם ומחשבותיו יש בהם כדי להשפיע השפעה מכרעת על רווחתו החומרית של האדם ועל פרנסתו.
_x000D_
אמנם גם לאחר שזכה האדם בפרנסה ובעושר ראוי לו לנהוג עצמו בזהירות כדי לשמר את ברכת ה` בעושר שחננו הבורא הן בעושר הממון והן בעושר החכמה שבקל יכול להפסידם שהעשירות והחכמה פיקדון הם ביד האדם וכאשר ימעל בפיקדון אפשר וייטול בעל הפיקדון את פיקדונו ויפקידנו ביד שומר נאמן ממנו.
_x000D_
לימדונו חז"ל ש"נוח לו לאדם בקב שלו מתשעה קבין של חברו" שכן עמל בו וחביב הוא בעיניו. חביבות זו היא שגורמת לאדם לקמיצת ידו מן הצדקה שכן טרח בממונו ומתוך חביבותו קשה עליו פרידתו. אלא שאין הוא יודע את סוד העשירות שאם היה יודע היה מפזר ממונו לצדקה יותר מן החומש.
_x000D_
ב"אור החיים" על התורה לרבי חיים בן עטר ע"ה מובא כי בעוד אפשר לייחס את העניות לחסרון המעשים את העשירות אי אפשר לפטור בדרך זו שכן מרובה היא על צרכי האדם ומה תועלת בה? וזה לשונו:"הן אמת כי מה שיחסר לאדם מכדי צורכו, יש טעם בדבר, לייסרו על עיונו. מה שאין כן אוצרות הון, למה לאיש אין לו צורך בהם?.
_x000D_
לזה הודיע הכתוב כי הסובב דבר הוא אותם שאינם ראויים לקבל חוקם, לצד מעשיהם, כי ה` בחסדו נותן שפע הצריך בריווח לכל איש ואיש די מחסורו, והיה כי יחטא אדם ואינו ראוי לקבל פרנסתו בכבוד מאל הכבוד, החלק המגיעו לא יטלנו עליון, אלא הרי הוא מתקבץ אל מקום אחר, ותהיה פרנסת הלז עם אדם אחר, הבא לו דרך שם פרנסתו, ויתפרנס בפחיתות ובביזוי, כאשר גזר הגוזר בצדק, ויעשה ה` בדרך זה לב` מדות טובות, הא` להשתלם אדם בעולם הזה פעלו הרע, והב` כדי שיזכה הנותן באמצעות נתינת צדקה וחסד לרעהו.
_x000D_
וזה הוא אומרו… אם ראית שהיה לך כסף יותר על מה שאתה צריך לעצמך… תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים שהוא העני עמך…  כי צריך לפתוח לו משלו ואולי כי רמז לו גם כן שלא יתנשא ויתגדל על העני, בראותו כי הוא הנותן לו, והוא אומרו "לא תהיה לו כנושה" לשון נשיאות ומעלה, כי משלו הוא נותן לו".
_x000D_
העשירות – קובע ה"אור החיים", אינה אלא קיבוץ ממונם של אלו שאינם ראויים להחזיק בממונם ומשמיים הפקידוהו בידיו ועל כן לזהירות רבה הוא צריך כדי לנהוג כבוד עניים ובפיקדונם. שאם יימנע מלתת להם ממונם ייטלוהו ממנו "כי משלו הוא נותן לו".
_x000D_
נמצאנו למדים כי כשם ששאלת "מה נאכל" יש בה כדי לעקב את פרנסת האדם ורווחתו כך בכוחה של הקמצנות ליטול מן הקמצן את ממונו שאין ממון זה שלו אלא של האחרים וצד שווה יש בהם. שהברכה והשפע במעשי האדם ובמחשבתו הם תלויים.
_x000D_
אמנם גם אם נותן האדם ממונו לצדקה אפשר ויאבד את כספו שלא רק למחשבה ולמעשה השפעה על פרנסתו אלא אפילו לדיבור שבסגולת הדיבור להעמיד את המדבר בניסיון דיבורו.
_x000D_
אמרו חז"ל:"מפני מה זכה ירבעם למלכות – מפני שהוכיח את שלמה". ובמה הוכיחו? "אמר לו דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא לבת פרעה". דברי תוכחה אלו נכונים היו שכן בזכותם זכה ירבעם למלכות אלא שזכות זו יש לנו להפך בה. וכי כל מי שמוכיח למלך זוכה למלכות? עיון במדרש מגלה כי "זכות" זו אינה כפשוטה ומלכות שניתנה לו לנסותו באה.
_x000D_
לאחר שזכה ירבעם למלכות התעורר בו החשש כי עת יעלו בני ישראל לרגל לירושלים ויראו את רחבעם בן שלמה כשהוא יושב בעזרה כמנהג מלכי בית דוד ואילו הוא יאלץ לעמוד ויורידוהו בני ישראל מגדולתו שנאמר:"ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה` בירושלים ושב לב העם הזה אל אדניהם אל רחבעם מלך יהודה והרגוני". ואמרו חז"ל:"ושבו אל רחבעם מלך יהודה – אמר,למדנו: דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית יהודה בלבד, כיון שראו את רחבעם שיושב  ואני עומד יחשבו: זהוא מלך , וזהוא עבד . ואם אשב – מורד במלכות הואי, ויהרגו אותי וילכו אחרי רחבעם .
_x000D_
מה עשה ירבעם עמד וביטל את בני ישראל מן העליה לרגל כיצד? "… ויעש שני עגלי זהב ויאמר אלהם רב לכם מעלות ירושלם הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן".
_x000D_
למדים אנו כי לא "זכה" ירבעם למלכות אלא כדי לנסותו. הוא שהוכיח לשלמה על שעיכב את בני ישראל בעלותם ירושלימה לראות פני המקדש הפך למלך, משהומלך לא זו בלבד שלא נהג כשלמה אלא אף ביטל לחלוטין את העליה לרגל ועל כן נדחה מן המלכות ולשונו הכשילתו. היא שעשאתו מלך והיא שהדיחתו מן המלכות.
_x000D_
ללמדנו שלשונו של האדם אף אם צדק תדבר יש בה כדי לנסותו, האם יעמוד בדברי תוכחתו או שמא יכשל בהם אף הוא. כוחה של הלשון רב לה אף בסוגיית העושר שכן טבעו של העושר שמגביה את ליבו של העשיר ובגבהות ליבו אפשר ויטיח מילים קשות בעניים המשחרים לפתחו. הטחה זו אפשר שתביאהו לידי עניות כדי שיחוש את מצוקתם אליה אדיש היה בימי עשירותו.
_x000D_
וסעד לדבר מצינו במדרש רבא לפרשת בהר על הפסוק "וכי ימוך אחיך" וזה לשונו:"… "עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה`".  רש זהו רש בתורה ואיש תככים זה ששונה סדר או שני סדרים.  עמד רש עם איש תככים וא"ל השניני פרק א` והשנהו מאיר עיני שניהם ה` קנו העוה"ז והעוה"ב.  עשיר ורש נפגשו עשיר בתורה רש בתורה אמר אותו רש לאותו עשיר השניני פר` א` ולא השנהו אמר לו מה אנא בעי מיתב ומתניתך במשקין או במאימתי קרי ותני עם דכוותך [תרגום:מה אני צריך לשבת וללמדך… שב עם שכמותך ולמד.] – עושה כלם ה`. מי שעשה לזה חכם יכול לעשותו טיפש ומי שעשה לזה טיפש יכול לעשותו חכם.
_x000D_
ד"א…  עשיר ורש – עשיר זה שעשיר בנכסים ורש זה שרש בנכסים.  עמד רש עם העשיר אמר לו תן לי מצווה ולא נתן לו עושה כולם ה` מי שעשה זה עני יכול לעשותו עשיר ומי שעשה לזה עשיר יכול לעשותו עני.  אמר העשיר לאותו העני לית את אזיל לעי ונגים חמי שקיין חמי כרעין חמי כרסוון חמי קפרן. [תרגום: אמר לו העשיר לעני וכי חסר אתה ממון האם אינך אוכל? ראה את שוקיך השמנים ראה את כרעיך, ראה את כריסך השמנה וכו`].  א"ל הקב"ה לא דייך שלא נתת לו משלך מאומה אלא במה שנתתי לו אתה מכניס לו עין רעה לפיכך  "והוליד בן ואין בידו מאומה" מן כל מה דהות ליה לא ישבוק לבריה ונסיב מומא לנפשיה [מכל מה שיש לו לא יותיר לבנו מאומה ופוגע בעצמו]. לפיכך משה מזהיר את ישראל וכי ימוך אחיך".
_x000D_
מדרש זה  מציג בפנינו הדרך לשמור על העושר האלוקי וכן את הדרך לאבדו גם את העושר בדעת ובחכמה וגם את העושר בממון. כאשר חולק החכם מחכמתו להדיוט זוכים שניהם, העני בדעת לחכמה והחכם לחכמה יתירה שכן נוהג הוא בהגינות בפיקדון החכמה. כמו כן כאשר חולק העשיר בממון ממונו לעני זוכים שניהם, זה בממון וזה בברכה המשמרת את ממונו. לעומת זאת אם ימנעו החכם והעשיר מן העניים את חכמתם ועושרם לא יותירו ממנו לבאים אחריהם מאומה שכן "עושה כולם ה`".
_x000D_
בסמיכות עושר הדעת לעושר הממון מבקשים חכמי המדרש ללמדנו יסוד נוסף שלכאורה הבדל גדול יש בין עושר החכמה לעושר הממון. שעושר החכמה אינו נחסר עת יעניק החכם לעני בדעת מחכמתו שכן "נר לאחד נר למאה". לעומת זאת עם נתינת הצדקה לכאורה נחסר העשיר את הממון שנתן לעני. בדבריהם לימדונו חכמים כי כשם שעושר הדעת אינו נחסר כך עושר הממון לא זו בלבד שאינו נחסר אלא אף משביח בדיוק כשם שמשביחה חכמת החכם עת מלמד ממנה לאחרים.
_x000D_
דיוק נוסף בדברי המדרש מעלה כי אין המדרש מגלה אם  העניק העשיר לעני ממונו והוא מציג בפנינו רק את  תוכחת העשיר לעני בדבר שוקיו השמנות. ומכאן נראה כי אף אם נותן העשיר לעני ממונו אין בכך כדי להבטיח את עשירותו. הבטחת העשירות בירושה לבניו תלויה במחשבתו ובדבריו של העשיר בעת נתינת הצדקה. אם מוכיח הוא לעני אות היא כי אינו מאמין שעושרו שייך לעני זה העומד לפניו, אין הוא מאמין כי הממון שבידו בחינת פיקדון לו ומכאן שאין הוא שומר נאמן וסופו שינטל ממונו ממנו. ונוקבים הדברים.
_x000D_
תורת הממון תורה שלימה היא שכן קשה לקנותו וקל לאבדו. כשדופקים העניים על דלת ביתנו ראוי לנו לזכור כי "יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית" אין אנו מיטיבים לו אלא הוא שמיטיב עמנו שבבקשתו בוחנת ההשגחה את יחסנו לפיקדון שניתן לנו. ואם בממון כך בחכמה על אחת כמה וכמה. עת יבקש מאתנו העני בדעת שנחלוק לו מידיעותנו יש לנו לנהוג בו בזהירות ובכבוד שחכמתנו ועתידה בידיו היא תלויה.
_x000D_
"והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל"

_x000D_