רומן פריסטר הגיע במלחמת העולם למחנה בירקנאו עם אביו. עם הגיעם חלה אביו בטיפוס. מצבו הידרדר והוא גסס. ידעתי, מספר פריסטר, כי מתחת למזרן הקש שלו חבויה מחצית כיכר לחם. שלחתי את ידי לקחת אותה, ואז הוא הביט לי בעיניים… ולא יכולתי לעשות זאת. חמש דקות לאחר שנפח את נשמתו, שלחתי את ידי אל מתחת למזרן, אך הלחם כבר לא היה שם. בנקודה זו הגעתי למסקנה, כי אם רצוני לשרוד את הגהינום הזה, עלי להותיר את ערכי המוסר שעליהם חונכתי מחוץ לגדרות המחנה. והוא אכן נהג כך.
באחד הלילות גילה רומן פריסטר כי כובעו נגנב. "ידעתי בבירור", הוא מספר בעדותו ב"יד ושם", "כי בכך גזר עלי הגנב מוות. מחר עם שחר, במסדר הבוקר, יירו בי הגרמנים. ואני רציתי לחיות. בזהירות גנבתי מאסיר אחר את כובעו, למרות שידעתי כי בכך אני חורץ את גורלו. ואכן, למחרת בבוקר, בעת המסדר, שמעתי ירייה… מישהו נפל מאחורי… לא הסתובבתי… לא רציתי שדמותו תיחרט בזיכרוני לכל ימי חיי".
אם היינו נשאלים מה חזק יותר מן האדם? מן הסתם היו חולפות במוחנו מחשבות על הוריקנים, על וירוסים קטלניים, על בעלי חיים או על איתני הטבע. למען האמת, התשובה פשוטה הרבה יותר – הסביבה!
רומן פריסטר העיד על עצמו כי גדל והתחנך במשפחה בורגנית על ערכי מוסר והגינות, מערכת שקרסה מול זוועות המציאות. ניתן לומר כי הסביבה שנכפתה עליו עיצבה מחדש את תודעתו ושינתה את סדרי העדיפויות שעליהם גדל ונתחנך. אמת היא כי "היו אנשים שהקדישו את חייהם למען אחרים", מעיד פריסטר, אך "אני לא הייתי שייך אליהם. סיסמת חיי היתה – לחיות". ברור כי כדי לעמוד מול נחשול הסביבה נדרש האדם לתעצומות נפש נדירות.
לעיתים קרובות, במהלך הרצאה אני נשאל שאלות על אורח החיים החרדי ועל חינוכו המתבדל: "למה אתם נועלים את עצמכם בגטאות?" "זו לא חכמה גדולה לסגור לילדים את העיניים!" "אתם לא כל כך סומכים על החינוך שלכם?"
שאלות אלו מלמדות כי השואל אינו מודע להשפעתה העצומה של הסביבה על התפתחותו הרוחנית של האדם, צעיר כמבוגר. הזהירות וההקפדה על סביבת התפתחותו של האדם נובעות משתי סיבות. האחת – מתוך חשיבותו הרבה של היעד הרוחני שאליו אנו חותרים, והשנייה – הכרתנו את עצמת הסביבה. היעד שאליו נדרש כל יהודי להגיע אינו יעד זמני, הוא נצחי. ככל שהיעד שאליו שואף האדם להגיע חשוב יותר בעיניו, כך תתעצם זהירותו מן המפריעים להגיע למטרה.
הכרת האדם את עצמת הסביבה וידיעתו כי סביבת חיינו מעצבת את רצונותינו ואת מאוויינו, את התנהגותנו ואת ערכי המוסר שלפיהם אנו חיים, תגרום לו לבחור את סביבת חייו בקפידה. ובאשר לטענה: "זו לא חכמה לסגור לילדים את העיניים", אענה: נכון, זו אכן "לא חכמה גדולה", אך איננו מחפשים "חכמות", אנו מחפשים את ההצלחה.
עיצובה של תודעתנו מתבצעת על ידי גורם חיצוני – הסביבה. המונח סביבה אינו מסתכם בהגדרה הפשטנית. היהדות מעניקה למושג סביבה פרשנות רחבה יותר. הסביבה היא כל דבר אשר אינו מצוי בתוכנו. כל מקור מידע חיצוני – בשם סביבה ייקרא.
כשם שפעולות האדם משפיעות על הרגשתו ועל תודעתו, כך משפיעים על תודעתנו הספרים והסופרים שאנו קוראים. ואכן, כשחפצו חכמינו להסביר מדוע לא עמדה לאלישע בן אבויה, רבו של רבי מאיר, זכות תורתו, קבעו כי "בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינים נושרים מחיקו".
כיום המדיה האלקטרונית היא הסביבה המרכזית של האדם. אם בעבר נהגו לומר: אמור לי מי הם חבריך, ואומר לך מי אתה, הרי שבימינו נאמר: אמור לי באילו תוכניות אתה צופה, ואומר לך מי אתה. אמור לי באילו אתרים אתה "גולש", ואומר לך מי אתה.
כיום המדיה האלקטרונית שינתה את פני הסביבה. מקורות המידע המודרניים החליפו את הספרים לטובת מרקעי האינטרנט. השפעתם של אלילי התקשורת, המדע, הזמר והספורט, על עיצוב תודעתו של הילד, ואף של האדם הבוגר, רבה לאין שיעור מאשר השפעתם של הסופרים והספרים בעבר.
אם יסייעו אמצעים אלו ליהודי להגיע אל יעדיו הרוחניים, אין אמצעים טובים מהם. אך אם יעדיהם של "מורי הדרך" העכשוויים סותרים את תורת ישראל, אין אמצעים מסוכנים מהם לנפש האדם היהודי. כשאנו מושיבים את ילדינו מול "ספרים וסופרים" אלו, אנו קובעים במסמרות את עתידם, עד שכמעט יהיה בלתי אפשרי לשנותו בעתיד.
כשחיפשו חז"ל את הסיבה מדוע זכו בני ישראל לצאת ממצרים, אמרו: "בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמותם, ולא שינו את לשונם, ולא גילו מסתרים שלהם ולא נפרצו בעריות". האומנם? וכי מה הקשר בין שינוי השם או הלבוש לבין הזכות לצאת ממצרים? רואים אנו שחז"ל, שהכירו את השפעתה העצומה של הסביבה, העלו על נס את חוסר השתלבותם של בני ישראל בתרבות המצרית, והם ראו בכך נס הגובל במסירות נפש.
מסירות נפש זו לעמידה כצור איתן מול נחשולי הסביבה, היא שזיכתה את בני ישראל לצאת ממצרים. היא שזיכתה את עם ישראל לקבל את תורת ה`. היא ששימרה את העם היהודי על אף נדודיו הארוכים בארצות העמים ומול תרבויותיהם השונות.
הכרתו של קברניט הספינה בעצמתו של הים ובמגבלותיה של ספינתו, מעידה על בגרות ולא על פחד או על חולשה. הכרה זו היא תנאי הכרחי לחציית האוקיינוס. ההכרה בהשפעתה העצומה של הסביבה והזהירות ממנה, מעידה על חוסן ולא על חולשה.