במדבר סיני הונחו היסודות החברתיים והמשפטיים למדינה היהודית העתידה לקום. מסכת החוקים לא באה לדאוג רק לסדר הציבורי, לטפל בסבך החברתי שמעלה מציאות החיים החדשה ולשמור על ה"שקט התעשייתי" בקרב נאמניה. מטרתם של חוקי המדינה לעורר מודעות מוסרית באדם הניצב מאחורי המעשים שנעשו – אם באדם החוטא ואם באדם הנפגע. זהו אפוא חוק המחנך את הבריות למידות החסד והרחמים, חוק שאינו נובע מאופי העם ומתרבותו, כי אם להפך, מבקש לעצב את האופי לאור האמת האלוקית.
אין מדינה מתוקנת בעולם שאין בה מערכת משפט הכוללת בתי משפט, שופטים ואקדמיות ללימוד החוק. והנה, למרות קיומה של מערכת מסועפת זו, לא דומים משפטי התורה לחוקים שנקבעו על ידי בני אנוש. חוקי התורה הינם קבועים מאז ומעולם. דין שהתאים לפני אלפי שנים, מתאים גם כיום. יעידו על כך מקיימי התורה והוגיה, המכוונים את דרך חייהם בכל הדורות בהתאם למצוות התורה ולמוסר האלוקי הגנוז בה.
לעומת זאת, חוקי המדינות משתנים מתקופה לתקופה ומארץ לארץ. די בהתארגנות של קבוצת אנשים המעוררת את דעת הקהל, כדי להשפיע על ביטול חוקים ישנים וחקיקת אחרים במקומם. מעשים רבים שנחשבו בעבר לבלתי מוסריים ולבלתי מקובלים, הופכים בן לילה להיות מקובלים ומוסכמים.
העולם הנאור גאה במערכות המשפט שלו וסבור שהן בנויות על אדני יושר, צדק והיגיון. לעומת זאת, אנו מאמינים שרק משפטי התורה הם האמת הצרופה.
כדי להמחיש את ההבדל בין משפטי התורה למשפטי בני אנוש, נדון בעונש המוטל על גנב.
נאמר בתורה (שמות כ"ב, ג`): "אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם", הוא משלם לנגנב כפול מערך הגניבה. אם גנב יהלום בשווי עשרת אלפים שקל, ישלם לבעלים עשרים אלף שקל. כך, במגבת, מכונית, ואפילו בתפוז שנתלש מפרדס בצד הדרך, תמיד – "שנים ישלם".
הסיבה המחנכת היא שהגנב ירגיש את טעם הפסד הממון בסכום שאותו גנב. אולי יעורר אותו צער זה להבין את עוגמת נפשו של הזולת.
כאשר גנב שור וטבח אותו או מכרו, אומרת התורה: "חמישה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה" (שם כ"א, ל"ז).
כל פעולה המרחיקה יותר את החפץ הגנוב מרשות בעליו, היא תוספת גנבה ותוספת חטא. כאשר הגנב שוחט את השור, הוא מוסיף על גניבתו, ולכן, מתחייב בתשלום נוסף.
מדוע הגונב שור וטבחו או מכרו, משלם פי חמישה, והגונב שה וטבחו או מכרו, משלם רק פי ארבעה.
קיימת בפרשה זו הבחנה דקה מאד בכוחות הנפש של האדם. שור שהולך ברגליו ולא התבזה הגנב בעטיו, משלם חמישה. שה שהאדם נושאו על כתפו, משלם ארבעה. הואיל ועורר עליו את לעגן של הבריות, ישלם פחות, שכן חסה התורה על כבודו של ה…גנב.
אין ספק שהחוק האנושי היה מחייב בדיוק להיפך. גונב השה הוא גנב מועד, אשר אינו מתבייש ללכת ברחוב כששה על כתפיו. אדם שהגיע לשפל כזה, ראוי לעונש כבד יותר מאשר גונב שור שאינו מתבזה. אך התורה חסה על כבוד הבריות וניכתה מגונב השה חמישית מעונשו. הבושה היא חלק מהעונש.
וכי מי הכריח את הגנב להתבזות? האם הגנב חש בפחיתות כבוד? הולך הוא כשהשה על כתפו שמח וטוב לב על ששיחקה לו שעתו. אם כן, מדוע להתחשב בביזיונו ולנכות מעונשו?
אלא שירדה התורה לסוף דעתו של האדם. כל אדם מורכב מגוף ומנשמה שהיא חלק אלוק ממעל. בתוככי נפשו של אדם זה נאבקים כוחות החומר מול כוחות הרוח, עדיין חבויים שם רגשות קלון ואי נוחות. רגשות אלו מעלים סומק סמוי בפני הגנב, לנוכח הקלון של נשיאת השה על כתפו לעיני בני אדם. אמנם, הוא עצמו כמעט אינו מודע להרגשת בושה זו, אך ה`, חוקר לב ובוחן כליות, יודע את אשר מתחולל במעמקי ליבו וחס על כבודו של כל אשר בשם אדם יכונה. מכיוון שאין הנאתו שלימה, לכן מחשב לו הקב"ה בושה זו בחשבון עונשו, והוא ישלם רק ארבע צאן תחת השה.
לפי החוקים הרווחים כיום בעולם, הגנב נידון למאסר מתוך תקווה שהעונש ירתיע את החוטאים. אך למעשה, במקום לחזור למוטב בעקבות הישיבה בכלא, אסירים רבים מאד מדרדרים "ועולים מדרגה" בתחום הפשע. בבתי הכלא פוגש הגנב פושעים ותיקים ומועדים. הם מלמדים אותו שיטות מתוחכמות ומשוכללות של פשע וגניבה. התוצאה מכך היא, שכאשר האסיר משתחרר, הוא ממשיך לגנוב ביתר מיומנות.
על פי חוקי התורה אם אין לגנב די כסף לשלם את גניבתו, הוא נמכר לעבד למשפחה הגונה, שם הוא ילמד במשך שש שנים דרך ארץ ומידות טובות. אם עד היום הוא לא זכה לבית חם, וייתכן שזוהי סיבת חטאו, הוא יקבל עתה יחס מועדף אצל אדוניו, החייב לדאוג לטובתו.
כיום המילה "עבד" מרתיעה רבים. מיד עולים בדמיונם שדות הכותנה הנרחבים בדרום ארצות הברית, בטרום מלחמת האזרחים, כאשר עבדים כושים עבדו בפרך תחת מגלביהם של עריצים לבנים.
התייחסות התורה לעבד שונה לחלוטין. האדון מתחייב להעניק לו תנאים השווים לאלה של עצמו. לא כל עבודה ניתן לצוות עליו לעשות, ונוסף לכך, הוא משתלב בחיי משפחת אדונו, לומד מדרכיה ושב למוטב. כאשר הוא משתחרר, אדונו מעניק לו הענקה גבוהה המאפשרת לו לפתוח דף חדש בחייו.
פרשה זו מהווה דוגמת מופת לדרך הטיפול של התורה בגנב, כיצד ניתן להעמידו על רגליו וכיצד ניתן לשקם את חייו.