נדמיין לעצמנו אדם שקיבל מידע על כך שנותרו לו יומיים בלבד לחיות. מה יעשה ידידנו באותן ארבעים ושמונה שעות אחרונות של חייו?
_x000D_
שאלה זו אני שואל לעתים קבוצות שונות. התשובות שאני מקבל מגוונות, אולם מכנה משותף להם, והוא – התייחסות לעבר. הגדרה זו כוללת את הצורך לנסות ולהספיק כמה שיותר חוויות שלא הספקנו לחוות עד היום, לממש ולהגשים חלומות שתמיד חלמנו ולא הגענו אליהם, או לחילופין – להתפייס עם אנשים איתם נהגנו שלא בצדק.
_x000D_
שלמה המלך, החכם מכל אדם, אומר משהו אחר: "ותשחק ליום אחרון" (משלי ל"א). המצב האידיאלי אליו צריך האדם לשאוף הוא שביומו האחרון הוא יוכל לשחוק ולחייך. אדם שביומו האחרון נוהג כך, מראה שהיה לו טוב עד היום, שאין לו על מה להצטער ולהתחרט בגלל אירועי העבר, כיוון שהוא הפיק מכול תקופה ומכול יום את המירב – אדם כזה, הוא האדם השלם…
_x000D_
פרשתנו, פרשת חיי שרה פותחת בפסוק: "ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (בראשית כ"ג, א`). מפרשי התורה דנים רבות בפשר אריכות הלשון. מדוע לא נכתב: "ויהיו חיי שרה מאה עשרים ושבע שנים"?
_x000D_
רש"י מביא את דברי חז"ל, שהתורה רוצה לציין לשבח את שרה שהייתה בת ק` כבת כ` ובת כ` כבת ז` – שכל ימי חייה היו שווים לטובה.
_x000D_
ננסה לבאר זאת ע"י הבאת תובנות מחיינו היומיומיים.
_x000D_
בפני כל אדם, באשר הוא, עומדות שתי אפשרויות, האחת – לתת לזמן לעבור עליו, והשנייה – שהוא יעבור בתוך הזמן. אדם יכול ללכת לישון בסוף היום כשמאחוריו יום שעבר ללא משמעות ועשייה. הוא הולך לישון כפי שהוא קם. היום עבר עליו. לעומתו, אדם שניצל את היום, התקדם לקראת יעדים, למד משהו ועשה דברים טובים – הוא אדם שעבר בתוך היום. הזמן הטביע באישיותו את חותמו לנצח.
_x000D_
אצטט את לשונו של הרב ברוך מרדכי אזרחי, בספרו "ברכת מרדכי" על התורה: "בחיי האדם ישנן כמה תקופות. תקופת הילדות, הנערות, הבגרות והזקנה. אדם משיל מעליו את נערותו ומביא את בגרותו תחתיה. הדבר רצוי וכדאי, אך לא מושלם. המושלם הוא שהאדם יביא על עצמו את בגרותו כשהיא איננה מחליפה את נערותו, אלא היא משלימה את מעלת נערותו, שהרי גם לנערות ישנן מעלות שנמצאות רק בה… האדם האידיאלי משאיר בקרבו את מעלות הנערות, ומוסיף עליהן את מעלות הבגרות".   
_x000D_
"בילדה בת שבע יש תום ילדות, טהרת ילדות. אלו דברים שאינם מצויים בבנות העשרים. בדרך כלל אנו משילים את הילדות על כל יופייה, תומה וטהרתה, ומתקדמים בדהרה אל עבר הבחרות. אנו מחליפים ילדות בבחרות, כשאיננו מותירים את נכסי הילדות כקניין קיים ונצחי".
_x000D_
"שרה נטלה עמה את ה`בת ז", את הטוהר, ואת מעלות ה`בת כ", לאורך כל חייה, גם בהיותה בת יותר מ-ק`. כזה גם היה אברהם. עליו כותבת התורה: "ואברהם זקן בא בימים" – "בא וכל ימיו איתו", כל יום נוצל עד תום, והפך לחלק בלתי נפרד מאישיותו".
_x000D_
"אגב, רעיון זה גלום בשם הפרשה "חיי שרה", למרות שמדובר על פטירתה…"
_x000D_
"גם לנו, האנשים `הפשוטים`, ניתנת אפשרות – אם רק נרצה, להפוך את הזמן לכזה שאינו בר חלוף, ניתנת לנו אפשרות להפוך כל רגע למשמעותי, כל שנייה לנצח, השלטון על הזמן, שלטון של חיים הוא…"
_x000D_
"מה רב ערכו של כל רגע…"
_x000D_
אחת הדוגמאות הידועות הוא אלעזר בן דורדיא. התלמוד (מסכת עבודה זרה דף י"ז) כותב שאלעזר בן דורדיא היה שקוע בחומריות העולם הזה עד צוואר. יום אחד הוא התעשת והחליט לשוב אל הדרך הישרה, אולם המשימה נראתה לו כה קשה עד שבלית ברירה הוא הניח את ראשו בין ברכיו והחל לגעות בבכי אמיתי. הוא בכה ובכה ומרוב צער וחרטה יצאה נשמתו. כותב התלמוד שברגע פטירתו יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "אשריך רבי אלעזר, שאתה מזומן לחיי עולם הבא". המעשה מפורסם מאוד, ספרי ההגות דנים רבות במעשה זה ובמשמעות התשובה של אותו אדם. כעת נתבונן בנקודה אחת, למשפט שכתוב אחרי כן בגמרא: "בכה רבי ואמר, יש קונה עולמו בשעה אחת", פירוש, ישנם אנשים שקונים את עולמם הנצחי – את עולם הבא – בעמל וביזע במשך כל החיים, ויש אנשים שזוכים לקנות את עולמם ברגע…
_x000D_
כשרבי שמע את בת הקול הוא בכה. למה רבי בכה? על מה?
_x000D_
רבי ראה לפתע במוחש מה רב ערכו של כל רגע בחיים, אלו מהפכות אדם מסוגל לחולל בכל שעה משעות חייו, ואיך אדם מסוגל להרים את עצמו משאול תחתית עד לפסגה… רבי בכה כי הוא הצטער על רגעי חייו שלו. ואם רבי בכה, מה נאמר אנחנו?…
_x000D_
אנו חייבים לשנות את היחס שלנו אל הזמן…
_x000D_
נמשיל זאת במשל של הבן איש חי:
_x000D_
בעיירה גדולה חיו שני עשירים. מטבע הדברים הם היו גם בעלי הדעה בכול ענייני העיירה. שנים רבות היתה תחרות סמויה ביניהם – מי יותר עשיר ולמי מגיע הכבוד האמיתי… חלק מאנשי העיירה אמרו שפלוני הוא הגביר, החלק השני אמר שדווקא השני עשיר יותר. אחד העשירים קצה נפשו בשמועות, והוא החליט לשים להן סוף… מה עשה? פנה לעמיתו והציע לו – נעלה על ספינה וכול תושבי העיירה יצפו בנו מהמזח, כל אחד מאיתנו יביא מביתו שק מלא בדינרי זהב וכל אחד יזרוק בתורו מטבע זהב אל הים. מטבע אני ומטבע אתה. מי שיפסיק ראשון, סימן שהוא פחות עשיר, כיוון שחושש הוא על ממונו…
_x000D_
הסכימו שניהם להצעה, ואכן ביום המיועד ניצבו כל בני העיירה על המזח לחזות בתחרות בין שני העשירים. הראשון השליך מטבע זהב, השני השליך אף הוא וכך עוד מטבע ועוד מטבע מושלכים אל המים. חדי העין הבחינו באחד מהם שקצת קשה לו עם האובדן, אולם עדיין הוא ממשיך להשליך, הם הגיעו כבר ל-1500 מטבעות, וסוף סוף הוא "נשבר" והפסיק להשליך… שמח השני שמחה גדולה. "הנה הוכחתי לכולם שאני יותר עשיר מחברי!"
_x000D_
מסיים הבן איש חי את המשל ואומר: כיצד ניתן להבין שאדם מסוגל להשליך אל הים מטבעות זהב עליהם עמל במשך שנים? אחת התשובות היא שהעשיר הרשה לעצמו להשליך בשאט נפש מטבע ועוד מטבע כי המטבעות היו מזויפים, לכן קל היה בעיניו לאבד את ממונו, השני היה אדם ישר ועלה עם מטבעות אמיתיים, ולכן הוא הפסיק ראשון…  
_x000D_
אנשים לא מתחשבים בזמן כי הוא לא חשוב בעיניהם. מי שיודע להעריך את הזמן לעולם הוא לא ייתן לו לשקוע במצולות…
_x000D_
כזו הייתה שרה.
_x000D_
כעת נעלה שלב נוסף.
_x000D_
כיצד ניתן לומר על שרה "כולן שווים לטובה"? הרי לא יתכן לומר שכבר מגיל צעיר מאד היא הייתה "שרה אימנו", עם כל המשמעות. הרי היו לה ימי ילדות כמו לכל ילדה, יש לה גם שעות שינה כמו לכל אדם…
_x000D_
התשובה ברורה לכולנו: אם כדי להיות "שרה גדולה" צריך להיות "שרה קטנה" – אזי גם שנות ילדותה כלולות ב"כולן שוות לטובה"…
_x000D_
ומכאן אלינו. כולנו בני אדם, כולנו צריכים לישון, לאכול ולעסוק בענייני פרנסה. עניינים אלו לוקחים לנו שעות ארוכות – אך אם נרצה נוכל לומר גם עליהם – "כולם שווים לטובה". אדם יכול לאכול כדי לאכול, ואדם יכול לאכול עם ידיעה שהוא אוכל כדי לחיות חיים אמיתיים ולעשות מעשים טובים, כדי לאסוף מטבעות של נצח. עם כזו גישה גם האוכל מצטרף לשירת רגעי חייו…
_x000D_
הרב זליג ראובן בנגיס (1953 – 1864) סיים מאות פעמים במהלך חייו את התלמוד הבבלי. יום אחד הוא הזמין את מכריו לסעודת מצווה של סיום התלמוד. שאלוהו: מה יום מיומיים? והרי אצלך סיום התלמוד הוא כמעט דבר שבשגרה?
_x000D_
אמר להם הרב: הפעם אני חוגג את סיום התלמוד שלמדתי כשעמדתי בתור לכל מיני מקומות, בתור לרופא ובתור למכולת. סיום כזה הינו מיוחד.
_x000D_
נדע להעריך כל רגע ונשכיל ליצוק לתוכו מימד נצחי. נדע שגם פעולות חיוניות יכולות להפוך למשמעותיות, וכך נזכה שכל רגעינו יהיו שווים לטובה.

_x000D_