קיבלתי לפני מספר שנים טלפון מהורים. שניהם היו על הקו. האמא שאלה אותי מדוע הילדים רבים הרבה. ביקשתי מהם תיאור של הבית, וכך זה היה נשמע:
"בצהריים הם חוזרים ממוסדות החינוך. בהתחלה הם רבים מעט, בדיעבד מתברר שזה היה רק חימום קליל למערכה המרכזית. בשלב השני הם אוכלים. כעת כל אחד פונה לענייניו, שיעורים, משחקים, קריאה.
"הבלגן מתחיל כשמתחיל לשעמם להם, והדבר קורה בממשק מסוכן לשעות העייפות, ומאז שמחה וששון. הם מתפצלים בדרך כלל לקבוצות, זו מול זו, והם רבים, מרביצים ומסתכסכים במרץ. נאמנות גדולה אין שם, שהרי האויב מאתמול הוא השותף של מחר, ולפעמים, בכלל, 'אויב אויבי הוא ידידי'. בקיצור–מסובך".
שאלתי אותם מהי הנקודה שהכי מטרידה אותם בסיפור, ונעניתי: "שרוב היום האווירה בבית לא נעימה". "בגלל מי זה, לדעתכם?", שאלתי. מעניין מאוד שהאבא השיב נחרצות: "בגלל הילדים", ואילו האמא אמרה: "בגללי. כי אם אני הייתי רגועה, מתוך הבנה שהם מתנהגים כמו ילדים עייפים ומשועממים, שנהנים לפעמים לריב, העסק היה בשליטה. הבעיה היא שאני עצמי נבהלת מהמריבה, ומאבדת עשתונות מולם".
אז מה עושים? מתעלמים? מענישים? "אעשה מה שצריך", היא אמרה, "ובתנאי שאגיע ליעד החשוב מבחינתי – בית רגוע".
מכיוון שהשאלה הייתה ברורה, התשובה הייתה גם כן.
אמא מענישה ילד, עד כאן הכל בסדר. הבעיה היא שאחרי העונש היא ממשיכה לשדר לו כעס. הכעס הזה עצמו מוביל למתח, ולהמשך ההתנהגות השלילית של הילד. הוא נענש שוב, האמא ממשיכה לשדר כעס, וחוזר חלילה, כך שכל היום האווירה לא נעימה.
מדוע האמא ממשיכה לכעוס, ומדוע הילד לא מקבל את הכעס של אימו, מה מפריע לו בתת ההכרה?
כדי להבין זאת, נחדד ראשית כי קיימים הבדלים מהותיים בין מריבות של ילדים לאלו של המבוגרים. ומהם ההבדלים? ילדים רבים הרבה, מתפייסים מהר, ובדרך כלל לא נותרים להם משקעים מהמריבה.
לעומת זאת, מבוגרים רבים מעט, מתפייסים לאט, אם בכלל, וגם לאחר שהמריבה מסתיימת, נשארים בליבם משקעים של כעס ומרירות.
כשאנו כועסים או מענישים ילד, הילד מצפה שננהג איתו כמו שמתנהגים אצל ילדים, שאחרי הכעס – מגיע שלום. אך אנו מתנהגים עמו כמו שנוהגים מבוגרים, ממשיכים לעשות 'פרצוף', והבלגן ממשיך.
האתגר שלנו הוא; לא לשמור טינה. לאחר הענישה אנו נאיר פנים, נתפייס, ונמחק את מה שהיה. כמובן שאם צריך, באופן נקודתי להחמיר סבר, נעשה זאת; אבל בשליטה, ומתוך הכרה עמוקה שאנו אוהבים את הילד בדיוק כמו לפני הכעס, שהרי הוא נענש ו'שילם את חובו'.
או אז יהיה הבית שמח כל היום, למעט נקודות משמעת מקומיות, שלא יקרינו בשום אופן על היום כולו ועל האווירה הכללית בבית.