איננו עוסקים בהנחיית הורים. ובכל זאת, טעימה של פרקטיקה. התייחסות למקומות הרווחים בהם עלינו להציב תמרורים. לכוון, או להכריע. שוב, מכיוון שהילד זקוק לסדר. חוסר סדר מוביל לעיתים להתפרקות התנהגותית, שבמקרים רבים מובילה להתפרקות רוחנית.
אז איך עושים את זה?
הרובד הטכני – הילד חייב לדעת באופן כללי, מתי חוזרים הביתה מחבר, מתי ישנים ומתי קמים. הוא צריך לדעת שכשמשחקים אוספים וכשאוכלים מנקים.
הרובד הבטיחותי – עד היכן מותר לנסוע באופניים, ומאיזה גיל מותר לנסוע לחבר בצד השני של השכונה.
הרובד הרוחני – גבולות בביגוד, מוזיקה, ספרות, חברה וכו'.
ברוך אומר ועושה – כשאנו מבקשים ממנו ליישם את מחויבויותיו, אנו עומדים על כך שיעשה זאת.
האמירה הרווחת – "כמה פעמים צריך לומר לך עד שאתה עושה משהו", נכונה. אבל מכיוון שגם לעצמנו אנו אומרים יותר מפעם אחת עד שאנו מיישמים, אנו נפרגן לו 3 אמירות. כשזה לא יעבוד, אנו נסייע לו על ידי שנסלק את החפץ בו הוא שקוע, ספר משחק וכו'.
ונוסיף גם הסבר קצר והגיוני, כגון: "מאוחר, ומחר יהיה לך קשה לקום". כשלקחנו את החפץ, עברנו למהלך של – 'נעשה', ורק אחר כך 'נשמע'. מפני שעם ספר מרתק ביד, קשה ליישם. בנוסף, גישה מעין זו מעניקה לגיטימציה לדרישה, שהרי אמרנו לו כמה פעמים, המתנו מעט בין לבין, ורק אז פעלנו. קריטי – עד כמה שאנו עושים זאת בעוצמה, חום, אמפתיה ורגיעה, אנו נצליח בעז"ה יותר.
אמפתיה על מה? על כך שהוא צריך כעת להתגבר ולעזוב את המשחק, רק בגלל שאנו אמרנו, למרות שאחרי כל ההסברים המלומדים, הוא עדיין רוצה להישאר איתו, מאוד.
אם הוא לא מבין – השאלה היא תמיד; מה קורה כשהילד לא מבין, ממילא מתמרמר, והאווירה לא נעימה? התשובה היא, שבזמני רגיעה אנו נסביר לו בהרחבה. מדוע רק בזמני רגיעה? מפני שכעת הוא רוצה את המשחק, ולכן אינו פנוי לשמוע. אחרי שהוא כבר יישם, אין לו בעיה לקבל את ההסבר, אותו הוא דחה כשהוא לא רצה ליישם.
קשר עין – כשאנו באים לומר לו מה לעשות, אנו נקרא בשמו עד שהוא ישמע, ונוודא שהוא שומע, על ידי יצירת קשר עין איתו. רק כשהוא איתנו נאמר את האמירה; אחרת הטענה תהיה – "לא שמעתי בכלל".
ואם לא… – כשאנו מבקשים יישום, אנו אומרים לו מה לעשות. לא מעט הורים נוהגים להתרות בילד שיעשה משהו, 'ואם לא…' בהטלת מרות חכמה אין – 'ואם לא…', אחרת הוא יעשה חשבון, שאולי משתלם לא לעשות את מה שאני אומר, כי העונש לא כל כך חמור.
ואם הוא מתנגד – לא ניבהל מהתנגדות, נזכור שהוא חפץ בסדר וגבולות, כי בית עם סדר וגבולות הוא בית בריא ושמח.
כשמציית – מחמאה. מילה טובה עושה חשק לחזור על המעשה. אברך נכנס למרן ה'חזון איש' בטענה על אחד מגדולי בעלי המוסר שבדור, שדגל בנעימות יותר מתקיפות, מה שבזמנם לא היה מוכר כל כך. החזון איש חייך ואמר, שכבר למדנו בהלכות קניינים – 'משיכה גדולה מחזקה'.