החיים מלאים אבידות והחמצות
מרגע שאנו נולדים אנו חווים אבידות. אנו נולדים בעל כורחנו. בקושי מתחילים ללכת לגן, וכבר מאבדים את חום הבית ואת סינרה של האם. עולים לכיתה א`, וכבר מאבדים את החירות לשחק שעות רבות. וכך, ככל שאנו מתבגרים, עם כל שלב בחיים שאנו עוברים, אנו מאבדים את היתרונות שהיו לנו בשלב הקודם.
עם נישואינו, אנו מאבדים הרבה מחירותנו ומגמישותנו העצמית – עלינו לפרנס משפחה ולגדל ילדים. ככל שאנו מתקדמים בחיים, כובל אותנו העול, עד שאנו מגיעים לגיל הזקנה, ואז גם גופנו מתחיל לבגוד בנו. לבסוף מגיע זמננו להסתלק מן העולם הזה ולעלות כדי לתת דין וחשבון על כל מה שפעלנו במהלך חיינו כאן.
לא רק אבידות כולנו חווים, אלא גם החמצות. עם כל בחירה שאנו בוחרים בחיינו, אנו מחמיצים את האפשרויות האחרות שלא בחרנו בהן. החל מהבחירה הילדותית של מתנת יום הולדת או אפיקומן, דרך הבחירה עם מי לשחק, ליד מי לשבת בסעודת השבת או בכיתה, איזו מהדורה של ספר לימוד לקנות וכמה שעות ללמוד כדי להתכונן למבחן, באיזה שידוך לבחור ובאיזה מקצוע לעסוק. בכל אלו, כמעט לא ייתכן שלא נחווה את התחושה הצורבת של ההחמצה, של החרטה על שבחרנו באפשרות האחת ולא באחרת.
ילדים קטנים, בדרך כלל, מתקשים להשלים עם האבידות הבלתי נמנעות. הם בוכים מרה כאשר לא מרשים להם לנגוע במה שאינו שלהם, כאשר שולחים אותם לגן הילדים, כשמגבילים אותם בכיתה אל"ף, וכן הלאה. עם הזמן, כאשר הם מתבגרים וקולטים שכך דרכו של עולם ושאי אפשר לקבל את כל מה שרוצים, הם מקבלים את השינויים במידה מסוימת של שוויון נפש. באותה מידה שבה הם ילמדו להשלים עם מציאות זו, הם יגדלו לבוגרים בשלים מבחינה נפשית.
היכולת להשלים עם המציאות ולקבלה, היא אשר תחרוץ את דיננו. היא תקבע אם נהיה עשירים השמחים בחלקנו, רגועים, שלווים וטובי לב, המסוגלים להקדיש את כוחם ואת אונם לבנייה ולעשייה תועלתית, או שנהיה אנשים מרי לב ונרגנים, המתלוננים על כל המתרחש סביבם וכועסים על כל מה שקורה תחת השמש.
אנו שורפים מחשבה ואנרגיה על מחשבות ה"אילו". כמה שכיחה אצלנו המחשבה המציקה על שלא בורכנו בחוש הומור כמו ראובן, על שאין לנו ילדים מחוננים כמו לשמעון, ולא כיווני אויר טובים בדירה כמו ללוי שכננו. ועל לשוננו שגורים משפטים, כמו: `הייתי צריך ל…", `זה לא יושר ש…` על דברים שאין בידינו שליטה עליהם ולא נוכל לשנותם?
המשותף בין הורינו לבין יום האתמול
בין הדברים שאין בידינו לשנותם, נכללים: המשפחה שלתוכה נולדנו, המדינה שבה גדלנו, הגוף שנתן לנו ה`, הכישרונות שבהם חנן אותנו הבורא, התנהגותם של האנשים הסובבים אותנו, וכן כל מה שעשינו בעבר, ובעצם, עד לרגע זה.
גם הסובלים לא עלינו מנכות גופנית, מנכות נפשית או משאר דברים שאין אפשרות לשנותם, יוכלו להפיק תועלת אדירה אם ילמדו להשלים עם מה שאין בידם לשנות ולהתמקד בתחומים שבהם הם כן יכולים לפעול. נכון שזה כואב, אבל המציאות אינה התגשמות חלום. כך הם נולדו, ואם הם רוצים לזכות בימים שמחים ומאושרים, עליהם להתמקד במה שהם כן יכולים לעשות.
כך גם בנוגע לממורמרים על התנהגות הוריהם ועל החברים הסובבים אותם, וכן בנוגע לאנשים המלאים רגשות אשם על מה שעשו בעברם. נכון שזה כואב, נכון שהמחשבה: `אילו היה פלוני שונה, הכול היה נראה אחרת`, יכולה להציק ולהכאיב, אבל מה יוצא ממנה מלבד תסכול אדיר?! האם לא עדיף ללמוד להתמקד במה שאפשר לעשות?
אנשים הממשיכים לחיות ולכאוב את העבר משולים למי שמנסה לנסוע במכונית, בעת שהוא קושר אותה בשלשלאות של ברזל לעמודים איתנים הקבועים בעומק האדמה. לא רק שאי אפשר להתקדם כך, יתרה מזאת, המכונית תינזק קשות עם כל ניסיון להתקדם.
השלמה עם המציאות
פעם קראתי מחקר מעניין: מה יכול לגרום לאדם עוגמת נפש רבה יותר: החמצת אוטובוס ברגעים ספורים או איחור גדול יותר? מה גורם לנו עוגמת נפש רבה יותר, העובדה שהכרטיס הסמוך לכרטיס שקנינו זכה בהגרלה, או שמספרו של הכרטיס הזוכה שונה לחלוטין ממספרו של הכרטיס שלנו?
אני משערת שכל אחד מאיתנו יוכל להעיד, שככל שהאפשרות (בדמיוננו!) להשיג את מה שרצינו תהיה קרובה יותר אל המציאות, כך תהיה תחושת ההחמצה גדולה יותר, ובהתאם לכך, גם עוגמת הנפש תהיה רבה יותר. ככל שנעמיק לדמיין ולחשוב: אילו רק הייתי הולך מהר / אילו רק לא הייתי יוזם את שיחת הטלפון הזו / אילו הייתי קונה כרטיס הגרלה נוסף – כך נרגיש יותר את תחושת ההפסד וההחמצה.
ועתה נתבונן: במה שונה איחור של דקה מאיחור של שעה? עובדה היא שאיחרנו, וזהו. עובדה היא שהכרטיס שקנינו לא עלה בגורל. ההבדל היחיד הוא בדמיון המעניק את האשליה שהיינו "קרובים" יותר. בדמיוננו קל לנו יותר לראות את עצמנו משיגים את מה שרצינו למעשה, אך ההחמצה היא בדיוק אותה החמצה! ל"כמעט" אין משמעות.
שעשועי המחשבה והדמיון, שהנה כמעט זכינו באוצר גדול, כבר גרמו לדפיקות לב רבות, לימים ולנהרות של תקווה, וגם של אכזבה מרה, לאין ספור שעות וימים מבוזבזים, לשברון לב ולרגשות פגועים.
כדי שנוכל לזכות בחיים שלווים ורגועים, עלינו להכניס את הדמיונות לפרופורציה נכונה. אמנם נחמד ונעים לחלום, לפחות מדי פעם, אבל עלינו לזכור, שבסך הכול מדובר באשליה. הרצון, אף אם הוא חזק מאוד, עדיין הוא תרחיש דמיוני ולא מציאות.
הנזק של תחושת ההחמצה אינו רק שברון לב הבא בעקבותיה, אלא במקרים רבים היא גורמת להאשמה עצמית, לדיכוי ולהשפלה. הצער וההלקאה העצמית, מלבד הנזק שהם גורמים, אין בהם שום הצדקה או היגיון.
השלמה – גם עם טעויות שלנו
ומה בנוגע למקרים שבהם יכולנו לדעת מראש או להביא בחשבון את אשר עלול לקרות? לדוגמא: לוח זמני הנסיעות היה בידינו, אבל שיערנו שהאוטובוס יאחר, כפי שקורה פעמים רבות. על כן, יצאנו מאוחר מן הבית. יצאנו לדרך ולא הערכנו נכונה את אורכה, על כן לא לקחנו עימנו די מזון. המתנו זמן רב לפגישה עם מנהל מוסד או עם איש מקצוע, וברגע שיצאנו מפתח משרדו, אנו תופסים את הראש וחושבים: "ריבונו של עולם, מדוע לא חשבתי לבקש על…?" התפתינו לקנות מוצר מחברה לא מוכרת בגלל מחירו הנמוך, ולאחר מכן מתברר שנפלנו בפח.
מדוע לא נכעס על עצמנו על שלא זכרנו, על שלא חשבנו, על שהראש שלנו "לא היה במקום"? התשובה היא: כי אנו בני אדם! שכחה, טעות בחשבון או בשיקול הדעת ובחירה שגויה הן תכונות אנושיות, הן חלק מהטבע שלנו, ובעצם הן בלתי נמנעות.
ההכאה "על חטא" והאשמה עצמית כזו, דומה בדיוק לכעס על יום האתמול שחלף, ועל העובדה שאלוקים לא ברא אותנו עם יכולת לפרוח באוויר ולא לחלות לעולם.
הדבר היחיד שנכון לעשותו הוא לנסות להפיק לקחים, כדי שנחכים ונהיה מוכנים יותר בפעם הבאה: אם החמצנו בקשה של דבר מה בפגישה נדירה, להבא, כאשר נערך לפגישה מכרעת, נרשום מבעוד מועד את הדברים שברצוננו להעלות.
אם קנינו מוצר מחברה לא מוכרת ונפלנו בפח, נוכל ללמוד לפעם הבאה, שכדאי לחשוב פעמיים ולבדוק היטב לפני שמתפתים לקנות מוצר מחברה לא מוכרת.
העבר אין. לכל היותר, נוכל ללמוד ממנו בהקשר לעתיד.
מה שאין לנו – לא היה צריך להיות שלנו
כשם שעלינו לקבל באמונה שלמה, שכל מה שנעשה נגזר עלינו משמים, כך עלינו להתייחס למציאות שבה איננו משיגים רבים מן הדברים שהיינו רוצים שיהיו לנו. כל מה שלא קיבלנו, לא היינו אמורים לקבל, ומן השמיים לא הועידו אותם עבורנו.
חיינו יהיו רגועים הרבה יותר כאשר נפנים את העובדה, שמה שאינו שלנו לא יכול היה להיות שלנו, אף אם היינו עושים כל מאמץ להשיגו.
זהו למעשה הרעיון הטמון בצו האלוקי בעשרת הדיברות: "לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך" (שמות כ`, י"ד).
האיסור הוא לחמוד את מה ששייך לזולת ולפעול כדי להשיגו, במחשבה, וכל שכן במעשים. כאשר אתה רואה משהו שאינו שלך ואתה חושק בו, אמור לעצמך: זה אינו שלי, הקדוש ברוך הוא לא נתנו לי – כי אין לי בו צורך!
חיזוק נוסף נוכל לשאוב מן העובדה, שממילא לא נוכל להשיג בחיים את כל מאוויינו, כמו שאומרים חכמינו: "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבתי א`, י"ב). נאמר לעצמנו, שכשם שאנו משלימים עם דברים רבים שלא נוכל להשיג, עלינו להשלים עם עוד דבר אחד שהיינו רוצים להשיג, אבל משמים נקבע שלא נשיגו.
כללו של דבר: עיניו של האדם נבראו מלפנים ולא מאחור, כיוון שהוא צריך להביט בעיקר – קדימה, על העתיד, ולא להתעסק ולדשדש בעבר. אמנם, יש לו אפשרות לסובב את הראש ולהביט אחורנית, בעיקר כדי להפיק לקחים ממה שקרה, אבל אי אפשר ללכת קדימה כשהראש מופנה לאחור.