מספר נכד מרן ראש הישיבה רבינו הגראי"ל שטיינמן זי"ע: בשנתיים האחרונות זכינו לשֶבֶת לידו בלילות שבת, ולשיר זמירות שבת קודש. בעיצומה של השירה  כשהדי קול השירה עלו והתגברו, סימן מרן בידו לעצור ואמר: מעלי גרה אישה אלמנה. אינני יודע אם היא אוכלת לבדה או שיש עמה משפחה. חוששני שאם קול השירה יגיע לאוזנה- יתכן שיגרם לה מכך צער! אולי היא תאמר לעצמה: 'למטה יש נכדים ששרים לו זמירות שבת, ולי אין מי שישיר אִתִּי'…
_x000D_
פלא פלאות! יהודי בגיל מאה ושתים שנים, אלה המחשבות הטורדות אותו בעיצומה של השירה בסעודות השבת – 'מה חשה האלמנה שמעלי!'… ומוסיף נכדו: 'גם אני יודע מי גר למעלה… אבל אודה על האמת- לשנייה אחת לא חשבתי על כך באמצע הזמירות. כנראה  שכדי להגיע לרמת רגישות כזו צריך עבודה רוחנית של מאה שנה'. (מפי נכדו הרה"ג רב גדליה הוניגסברג שליט"א מתוך- מתוק האור)
_x000D_
רבי שמעון בן יצחק ממגנצא ע"ה היה אחד מהפייטנים הגדולים שקמו ליהדות אשכנז לפני כאלף שנים. רבים מפיוטיו נכנסו לזמירות ולתפילות,  אחד מהם הוא הפיוט המרגש "ברוך ד' יום יום". פיוט רב-עצמה זה מצוי בסידורים נוסח אשכנז, ונוהגים לשיר את חלקו הראשון של פיוט זה בשבת בבוקר ואת חלקו השני בסעודה שלישית. הפיוט מתאר את ההיסטוריה של עם ישראל מהשעבוד במצרים ועד הגאולה העתידה.
_x000D_
אחד הבתים המיוחדים בפיוט מתאר את ההזדהות של הקב"ה עִם הסֶבל של עם ישראל: "בְּצָרָתָם לוֹ צָר בְּסִבְלוֹת וּבְעַבְדוּת  –  בְּלִבְנַת הַסַּפִּיר הֶרְאָם עֹז יְדִידוּת"
_x000D_
המקור לבית זה לקוח מתוך דברי המדרש  בפרשת "משפטים" המובאים ברש"י על הפסוק: "ויראו את אלוקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר". (שמות כ"ד י') מבאר שם רש"י : "היא הייתה לפניו בשעת השעבוד, לזכור צרתן של ישראל שהיו משעובדים במעשה לבֵנים".
_x000D_
יש להתבונן בפשר הדבר : "לזכור צרתן של ישראל " וכי הקב"ה חלילה שכח זאת? וכי צריך הקב"ה 'תזכורת' זו של "לבנת הספיר"?! כן יש להתבונן מדוע דווקא כעת לאחר כל ניסי יציאת מצרים ראה הקב"ה את לבנת הספיר ולא ב"מעמד הסנה" וכדומה?! 
_x000D_
למושג זיכרון אצל הקב"ה אנו מוצאים מקום של כבוד "בימים הנוראים", ראשית הימים הנוראים נקראים בשם ‘ימי הזיכרון’ וזאת  בגלל "ראש השנה" שנקרא בלשונה של התורה “יום הזיכרון” או “זכרון תרועה”. שנית, בעשרת ימי תשובה אנו מבקשים מהקב”ה  בתפילת העמידה: “זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים…”.
_x000D_
גם כאן מתעוררת לה השאלה וכי יש שכחה לפני הקב”ה שאנו מבקשים ממנו שיזכרנו לחיים?
_x000D_
מקובלנו מרבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע שכדי להבין מושג כל שהוא בתורה עלינו לבדוק את המקום בו מופיע מושג זה בתורה בפעם הראשונה שם עיקר עניינה ומהותה. ע"כ עלינו לבדוק היכן מופיע בתורה המושג זיכרון. מצינו בתורה מושג זה שלוש פעמים. א. אצל נח- "ויזכור אלוקים את נח"  (בראשית ח' א) . ב. "ויהי בשחת אלוקים את ערי הכיכר ויזכור אלוקים את אברהם" (שם י"ט כ"ט)  ג. "ויזכור אלוקים את רחל". (שם ל' כ"ב) עלינו א"כ להתבונן במושג "הזיכרון" אצל הקב"ה בעניין נח לאחר חורבן העולם.
_x000D_
מלמדנו רבי סעדיה גאון  את התוכן העמוק המקופל בביטוי "ויזכֹּר אלוקים": "ביחס להצלת העולם ממצב המציק להם, קוראים את זה זכירה כאמרם 'ויזכר אלוקים את נח', 'ויזכר אלוקים את רחל' וכל הדומה לכך". (אמונות ודעות ב' '"ב)  
_x000D_
ברוח הדברים מבאר שם רש”י : “ויזכור אלוקים – זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים ע”י תפלת הצדיקים ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין…"
_x000D_
כלומר זיכרון הוא לא חלילה ששׂם הבורא-יתברך לפניו 'תזכורת' על צרתם של ישראל, אלא זו הנהגה של מעבר ממידת הדין למידת הרחמים בעולם. 
_x000D_
מסופר שכאשר היה הדיין הגאון רבי יעקב ניסן רוזנטל זצוק"ל מחיפה  מזמר את השיר 'ברוך ד' יום יום' מדי שבת בבוקר, היה שואל שאלה רטורית: "אתם יודעים מה זה 'בלִבנַת הספיר הֶראַם עוז ידידות'?" והסביר בהתרגשות,  על פי המבואר בחז"ל שהכוונה למדרש לפיו אותם ילדים שנלקחו על ידי המצרים לשמש כאבנים בבניין, הגיעו אל מתחת לכיסא הכבוד, ועל זה נאמר "ותחת רגליו כמראה לבנת הספיר".
_x000D_
זו סודה של: "לבנת הספיר" שעוררה רחמי שמים על עם ישראל לא רק כדי להוציאם ממצרים אלא לכול הדורות הבאים  כשמידת הדין עומדת חלילה לשלוט בעולם בעקבות התנהגותם הקלוקלת של ישראל, אז "לבנת הספיר" המסמלת את סבלם של ישראל בעבר,  תעורר היא את מידת הרחמים לחמול על עם ישראל. על כן הפייטן אומר, שעל ידי לבנת הספיר ששׂם תחת רגליו, כביכול הראם הקב"ה את עוז הידידות ובצרתם של ישראל – גם לו צר.
_x000D_
הרגשת השותפות עם שמחתו ואבלו וצערו של השני היא ביסודה של התורה וכמו כל דבר שאנו נדרשים ללמוד מדרכי הקב"ה, גם כאן עלינו לאמץ אל ליבנו את הרגשת השותפות וההזדהות עם מה שעובר על  הזולת. וזהו אחד מארבעים ושמונה הדרכים לקנות ולדעת את התורה – "הנושא בעול עם חברו" (אבות ו', ו') ומסביר בעל ה'תפארת-ישראל', שמשמעות 'הנושא בעול' היא – "הן בטרחת הגוף, והן בהוצאות ממון, והן בצער נפשו, על מה שקרה לו לחברו, והן כשחסר שׂכל לחברו (זקוק לייעוץ) בעניינים זמניים או נצחיים, לא יחוש מלהטריח את עצמו לייעצו, ללמדו, לטובתו בעוה"ז ובעה"ב".
_x000D_
שואלים המפרשים: לכאורה, מה בין 'נשיאה בעול' ל'קניית התורה' ? התשובה היא פשוטה  שכשיהודי המשתתף בכל המתרחש עם זולתו, הוא  מכשיר עצמו לכלי קיבול לתורה, כי נשיאה זו בעול עם חברו מגלמת את ה"בן-אדם" שבו, וכדי שהתורה תהיה קנויה לו ותכנס בעצמותיו, עליו להיות בן אדם. התורה אינה כלי ואמצעי להשכלה כללית, אלא התורה שואפת לאדם הפועל לפי ערכיה וכדי להגיע לזה צריך להיות קודם כל ה-'מאנטש' -בן אדם.
_x000D_
משה רבנו זכה להתגלות בסנה, כי תחילת הופעתו בעולם הייתה בהתחברות לצערם של ישראל. על הפסוק "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" אומר המדרש : "וירא בסבלותם, מהו 'וירא'? – שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר 'חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם' ". [שמות-רבה שמות, פרשה א]
_x000D_
המדרש מתאר כאן את שׂיא הכאב וההשתתפות בצערו של הזולת. הרי משה רבינו גדל בארמונות מלכות ולא היה חלק מקהילת העבדים,  ולא היה סתם רואה , אלא בוכה ממש ועד כדי כך, שהיה מוכן למות במקומם. אולם, המשך המדרש נראה מעט תמוה:  "והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן". כיצד יכול היה לתת לכל אחד את כתפו, הרי היו שם אלפי אלפים של עבדים? מה א"כ המשמעות המעשית של עזרה פיזית למתי מספר של עבדים?
_x000D_
התשובה היא שמשה רבינו השתוקק להעביר מסר של אכפתיות ותמיכה נפשית לכול בני ישראל הסובלים – אני אתכם! כשאני מחזיק עמכם את המשא אני מרגיש וחש את עומק סבלכם. וכך התפשטה השמועה  בתוככי סבל  העבדות שיש אדם אחד, המסתובב וכואב את כאבם, כל אחד מהם הרגיש שנותנים לו כתף נפשית. עצם הדבר, שאדם הנמצא בצרה מרגיש שיש אחרים שכואבים את כאבו זה מקל מאוד. איש מעלה כזה, החש את צערם וכאבם של אחרים,  ראוי להתגלות השכינה ולקבלת התורה
_x000D_
זהו עומק דברי המדרש: "…אמר הקדוש ברוך הוא: "אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן 'מנהג אחים', אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך, הדא הוא דכתיב:  "וירא ד' כי סר לראות", ראה הקדוש ברוך הוא במשה, שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך: "ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה' ".
_x000D_
ביאר זאת הגאון רבי אברהם דוד רוזנטל זצוק"ל : אצל משה רבינו הרועה הנאמן לבית ישראל נאמר: "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם", ופירש רש"י "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". – ישנם אנשים שאינם רוצים להסתכל על אנשים אחרים בעת צרתם, פן ישפיע הדבר עליהם, ושמא יצטרכו לעזור ולתמוך, אבל משה רבינו "ראה בסבלותם", היינו שנתן עיניו לראות במצוקת אחיו ולא הסתפק בהבטה בעלמא וגם לא באנחה, אלא נתן את לבו, לב מלא רחמים, על צאן מרעיתו. כאשר היה מיצר עליהם מצא דרכים איך לעזור".
_x000D_
ומסופר על הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצוק"ל, שפעם בחול המועד סוכות, ראוהו מהלך באחת משכונות ירושלים. ושנשאל מה מעשהו שם, ענה רבי אריה: "נוהג אני בחול המועד לבקר את האלמנות, נשותיהן של הרבנים. כל ימות השנה האלמנה טרודה בעבודתה ואין היא מרגישה בבדידותה אבל בחול המועד כאשר כולם חוגגים ואינם עובדים, אזי מרגישה האלמנה בבדידותה ונזכרת בימים הטובים שכולם היו באים בחג לבקר את בעלה הרב כשעוד היה בחיים, והבית היה הומה ממבקרים והשמחה היתה גדולה. ואילו כעת היא יושבת בודדה וגלמודה וימי החג נהפכים לה לצער והכאב גדול. לכן מקפיד אני לבקר ולעודד את האלמנות דווקא בימים אלו". (מאת הרב קסלר שליט"א)

_x000D_