כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו
_x000D_
יסוד היסודות של האמונה הוא לדעת שיש בורא לעולם, היקום לא נוצר מעצמו יש מאין. ידיעה זו מחייבת את המסקנה כי יש תכלית לעולם, שכן אין הגיון ביצירת דבר שאין בו תכלית.
_x000D_
רק היוצר עצמו יכול לומר מהי תכלית יצירתו. אומר הקב"ה: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו". מטרת כל הבריאה היא גילוי כבוד שמו בעולם.
_x000D_
כיצד מיושמת המטרה בפועל?
_x000D_
בבריאה ניכרת חלוקה ברורה לארבע דרגות, האחת גבוהה מחברתה: דומם, צומח, חי ומדבר. אם נתבונן במחזוריות הטבע ניווכח, כי כל קבוצה שואפת להתעלות ולהתקדם לדרגה שלפניה, למעלה גבוהה יותר.
_x000D_
הדומם, בעל הדרגה הנמוכה ביותר, מתעלה לדרגת הצומח. ממה ניזון הצומח? מן הדומם: מן האדמה, מן המים, אור השמש וכדומה. הדומם עלה בדרגה בהעניקו את לשדו ואת כוחותיו לצומח. בזאת הוא הופך לחלק מן הצומח, ומקבל חיות מסוימת.
_x000D_
גם הצומח עובר תהליך דומה, ומתעלה לדרגת החי. כל בעלי החיים ניזונים משתי הדרגות שמתחתיהם, מהדומם ומהצומח: הם נושמים אויר ושותים מים, אוכלים פירות, מספוא, זרעונים וכדומה. כך נעשים הדומם והצומח לחלק מן החי, ומתעלים בחשיבותם.
_x000D_
מעליהם ניצב האדם הניזון משלושתם: נושם אויר ושותה מים, אוכל פרות וירקות, אוכל בשר ודגים, שותה חלב ואוכל ביצה וגבינה. שוב עולים כולם בדרגה: הדומם, הצומח והחי נעשים חלק מן האדם. גם דוממים, צמחים ובעלי חיים שאינם נאכלים, עומדים לשרותו של האדם, ומספקים את צרכיו המשתנים.
_x000D_
ואילו האדם עצמו – האם בו נפסק תהליך הפחת חיים בדומם, הפיכת החומר לרוח? האם אצלו אמורה להעצר ההתעלות של היקום? וכי רק למענו נבראו הדומם, הצומח והחי, שיאגור את כולם בגופו, ירד עמם אלי קבר אחרי מותו – ושוב יחזור הכל להיות דומם? ודאי שלא.
_x000D_
ברור, שהאדם "נזר הבריאה" לא קיבל את כוחותיו המיוחדים כדי לעצור את התהליך. עליו להמשיך אותו – להעלות את החומר העכור לדבר חי ורוחני יותר. להשתמש בגופו ככלי שרת לנשמתו – שהיא "חלק אלוק ממעל".
_x000D_
כך אמר רבי שמעון בן אלעזר: "והם (-כל בעלי החיים), לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני וכו'". אם כן, כל היקום המתועל לעבר האדם, נועד לשמש אותו ולספק את כל צרכיו. תפקידו של האדם הוא להתעלות הלאה, ובכך להביא את העולם אל תכליתו – גילוי כבוד שמים. יוצא אפוא כי כל הבריאה משתתפת בהבאת העולם אל מטרתו הסופית, מי יותר ומי פחות.
_x000D_
על העובדה שכל הבריאה נועדה לשמש את האדם, להיות לו ככלי עזר בהשגת המטרה, ניתן לעמוד מכך שהאדם נברא אחרון. האדם נברא ביום הששי, לאחר שנשלמה כל הבריאה, כדי שיכנס לעולם מוכן לשמשו כאורח המגיע לסעודה, כאשר השולחן כבר ערוך ומזומן לקראתו.
_x000D_
מה יש בו, באדם, שאין באחרים? אם כוחו הפיסי – הרי חיות רבות חזקות ממנו. אף תופעות טבע, כסערות ורעידות אדמה, חזקות לאין ערוך ממנו ומן הכוחות שהוא יכול להיעזר בהם. אף בשאר תכונותיו הגופניות, אין הוא נעלה על שאר היצורים, ואין לו ייחוד בטבע. ככל שינצל האדם את שכלו ואת כשרונותיו, הוא לא ירוץ מהר מן הצבי, לא יריח טוב מן הכלב, לא יאריך ימים מן הצב, וכן הלאה.
_x000D_
אם כן, מה מייחד את האדם עד להיותו נזר הבריאה? – האדם ניחן בדעת להבחין בין טוב לבין רע, ויש לו אף את החופש לבחור ביניהם. ביכולתו להבין מהי המטרה שלשמה נבראו הוא וכל העולם כולו. בידו הבחירה לבחור בטוב, למלא את תפקידו, ולהעלות את העולם בדרגה נוספת לעבר תכליתו. מנגד, בידו ניתנה גם האפשרות לעשות רע, להשחית ולדרדר את עצמו ואת העולם כולו, עד לדיוטא התחתונה, חלילה.
_x000D_
רעיון זה נרמז כבר בשמו של האדם: "אדם" – מלשון אדמה, היינו אדם יכול להיות חומרי בלבד, להפוך את כל מהותו לגוף גשמי, גוש עפר ותו לא. מנגד, אדם יכול גם להיות בבחינת "אדמה לעליון" (ישעיהו י''ד, י''ד). הוא מסוגל להתקרב לקב"ה, לרומם את הנשמה שנחצבה מתחת כסא הכבוד, לגלות את עובדת היותו "בצלמנו כדמותנו".
_x000D_
לא בראו אלא לכבודו
_x000D_
לאחר שהוברר כי כל הבריאה נוצרה כדי לשמש את האדם, ותפקיד האדם להביא את הבריאה אל תכליתה – צריך לדעת מה על האדם לעשות כדי שיזכה למלא את תפקידו כהלכה.
_x000D_
ברייתא זו שלפנינו באה לסכם את כל מסכת אבות. הברייתא מדגישה ומחדדת למה חותרים כל דברי המוסר שבמסכת.
_x000D_
התשובה: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו". קיום התורה והמצוות נועד למטרה אחת – גילוי כבוד ה' בעולם.
_x000D_
מטרה זו צריכה להיות כל העת מול עיני האדם. כך הוא יקיים את כל הנאמר במסכת זו, לא לשם השגת רווח אישי בעולם הזה, אלא לשם קידוש שם שמים.
_x000D_
אם לא ישים לבו לכך, ויקיים את התורה והמצוות "שלא לשמה" – הרי "שנוח לו שלא נברא", שכן החטיא את מטרתו בואו עולם.
_x000D_
בכך מתקשר סיום פרק זה עם תחילתו, שם התייחס רבי מאיר למעלת ה"לומד תורה לשמה".
_x000D_
כל הנקרא בשמי
_x000D_
אדם אשר יודע כי "זה כל האדם", וכל ימיו הולך בדרך התורה והמצוות וירא אלוקים, מקיים בעצמו את היעוד "אדמה לעליון", ובכך גורם לכבוד ה' בעולם.
_x000D_
למעשה, הצדיק בפעולותיו ובמעשיו נושא את שמו של הקב"ה בעולם. הצדיק משתדל ללכת בדרכיו של הקב"ה – רחום, חנון ורב חסד. פעולות הצדיק מגלות את הנהגת הבורא בעולם. כולם מבינים, כי התורה היא המקור להתנהגותו המופלאה. התנהגותו האצילית מקרבת את הבריות לתורה ומקדשת שמים. באיש כזה מתפאר הקב"ה, וקורא שמו עליו.
_x000D_
ה' ימלוך לעולם ועד
_x000D_
הברייתא מוסיפה עוד פסוק, אשר לכאורה אין לו שום קשר לנאמר קודם: "ואומר: ה' ימלוך לעולם ועד". מה הראיה מפסוק זה, שכל הבריאה מטרתה – כבוד שמים?
_x000D_
נסכית ונשמע: בלמדנו ש"הכל ברא לכבודו" מתגנבת לה המחשבה: כיצד ניתן לומר כי העולם הזה נברא לכבודו? אם מדובר על העולמות העליונים, עולמות המלאכים, ניחא, שם באמת נגלה כבוד ה'. אך בעולם הזה? האם אנו רואים את כבוד ה' בחיי היום יום?! ההפך הוא הנכון – בית המקדש חרב, עם ה' נתון למשיסה, שומרי הדת מועטים. איך ניתן לומר, כי הארץ נושאת את שם ה' לכבוד ולתפארת?
_x000D_
על כן מסיימת הברייתא בתוספת פסוק מן המקרא: "ה' ימלוך לעלום ועד". לא נאמר 'ה' מלך עולם ועד', אלא "ה' ימלוך" – גם אם בהווה עדיין לא התגשמה תכלית הבריאה, זהו רק "עדיין", מצב זמני. יום יבוא, ושוב "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". אם יבוא, "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו", או אז "והיתה לה' המלוכה", מלכות שתימשך "לעולם ועד".
_x000D_
יתר על כן, הוד המלכות ילך ויגבר, והזוכים לאותם ימים יזכו לעוד ועוד השגות רוחניות נפלאות.
_x000D_
עוד מעט אורך רוח, עוד רגע קט, ניווכח בהתגלות מלכות ה'. המטרה תושג בשלמותה. עלינו הוטל התפקיד הנעלה לקרב את היום המיוחל. זיכנו הקב"ה, ואנחנו יכולים להיות שותפים להבאתו של היום הגול. "ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת".

_x000D_