כאשר באו אחי יוסף מארץ כנען הרעבה לשבור בר במצרים, נהג בהם יוסף בקשיחות יתרה וטפל עליהם האשמות שווא: "מרגלים אתם…" (בראשית מ"ב, ט'). הוא מתחזה בפניהם כשליט כל יכול המסוגל להחליט בעצמו להשליכם לכלא או לקחת מהם את אחד האחים כבן ערובה, עד שימלאו את ציוויו במדוייק.
_x000D_
מדוע יוסף רצה להוכיח לאחיו שחלומו התגשם, ועתה הוא שולט בגורלם ובחייהם? ואולי ניסה לטעום בהתעללותו בהם את טעם הנקמה המתוקה?
_x000D_
אם אמנם זוהי סיבת קשיחותו, כיצד התאפק יוסף ולא הימם אותם מיד בהודעה הדרמטית שהוא האח שהם מכרוהו מצרימה ועתה הוא הגיע לכס השלטון? כלום יכולה להיות נקמה מתוקה יותר מהתבוננות בפניהם מוכות התדהמה, ברגע שנוחתת עליהם ידיעה זו? ועל כל אלה, מדוע בכה כששמע אותם עורכים חשבון נפש: "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשנו בהתחננו אלינו ולא שמענו… ויסב מעליהם ויבך" (מ"ב, כ"א-כ"ד). אדם השואף לנקמה אינו בוכה בעת שהוא משיג את מטרתו.
_x000D_
והאחים עצמם?
_x000D_
אחי יוסף נקלעו למצב מביך. המוני אנשים באים למצרים לקנות תבואה, ורק הם עשרת אחי יוסף נחשדים בריגול. מוזר! מדוע דווקא עליהם טופלים אשמה חסרת בסיס זו?
_x000D_
כדי להוסיף על מבוכתם, הם הוטלו אל בור הכלא למשך שלושה ימים, ובסופם מציע להם המושל הצעה:
_x000D_
"אם כנים אתם, אחיכם אחד יאסר… ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם. ואת אחיכם הקטון תביאו אלי ויאמנו דבריכם" (מ"ב, י"ט-כ'). מה לאותו מושל מצרי ולאחיהם בנימין שנותר בארץ כנען? הוא ודאי לא נשלח לרגל! כיצד תתרום הבאתו למצרים לאמינותם בעיני המושל?
_x000D_
תגובתם של האחים להצעת המושל היתה: "ויאמרו איש אל אחיו: 'אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת'" (שם פסוק כ"א).
_x000D_
ברגע המשבר הם נזכרים בפרשת מכירת אחיהם יוסף שהתרחשה לפני עשרים ושתיים שנה.
_x000D_
כשמכרו האחים את יוסף אחיהם, הם האמינו בצדקת דרכם. ברור היה להם שאת חלומות המלכות שעליהם סיפר יוסף לאחיו, הוא חולם גם בהקיץ. מול עיניהם צמח אדם המתנשא למלוך על השאר. האמונה היהודית הגורסת כי הכל ניצבים כשווים בפני האלוקים, עומדת להיות מופרת כבר עתה, בשלבים הראשונים של התפתחות העם העומד להיוולד.
_x000D_
בני יעקב החליטו למנוע עיוות זה. הם האמינו שמניעיהם טהורים בהרחיקם את יוסף מזירת ההתרחשויות.
_x000D_
מוזר אפוא שעשרים ושתיים שנה לאחר אותו ארוע, כאשר המושל המצרי דורש מהם להביא למצרים את האח הצעיר בנימין, הם תולים זאת בחוסר הרחמים שלהם כלפי יוסף בעת המכירה. מדוע צץ זכרון זה לנגד עיניהם דווקא באותו רגע קריטי בארמון המצרי?
_x000D_
אכן, חוק הוא מחוקי תת המודע החבוי באדם. אין מעשה, דיבור ומחשבה של האדם היורדים לטמיון. תת המודע קולט הכול ומאחסן הכול. תת המודע בוחן את הכול הרחק מעין האדם, הרחק מרגשותיו ומשפעת המלים והניסוחים שמאחוריהם הוא מתבצר. תת המודע מסנן את המעשים, מתייק אותם במגירות האמת והשקר, הטוב והרע. שם שוכן אמיתו של האדם, וזוהי נקודת מהותו הפנימית.
_x000D_
והוא, תת המודע, מופיע ושולח מסר בעת זעזוע ומשבר. הוא משמיע את דברו כשהאדם נקלע למבוך. או אז נופלים הכיסויים השונים, והאדם הניצב מול האמת לאמיתה, מסוגל לשמוע את קול המצפון העולה מתוכו.
_x000D_
דברי בני יעקב שהונצחו בפסוק, מורים על כך (בראשית מ"ב, כ"א): "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו". הם לא מביעים חרטה על עצם המכירה, הם סבורים שפעלו על פי שורת הדין. הם רק מכים על חטא מדוע הקשיחו את לבם בעת שביצעו את פסק הדין. עתה כשחשו את טעמה המר של האכזריות, והתבוננו בחוסר ההתחשבות של המושל המצרי, הבינו שגם הם אינם נקיים ממידת האכזריות. עתה הם חשים בעומק לבם בכאב שגרמו לאחיהם כשניתקו אותו מאביו וממשפחתו.
_x000D_
מעמקי תת המודע פרצה עתה אמת זו וטפחה על פניהם. והם הכירו בקו של האכזריות ושל הקשיחות שנלווה אליהם בעת ביצוע המכירה, והתחרטו עליו מעומק ליבם.
_x000D_
קורותיהם של האחים בהמשך מעלות תמיהות נוספות: בהיותם בדרך לארץ כנען גילו האחים שהמושל המוזר החזיר לאמתחתם את הכסף ששילמו תמורת התבואה. פחד אמת אחז בהם: "ויחרדו…" (מ"ב, כ"ח).
_x000D_
לבסוף הם יורדים שנית למצרים, ובנימין נלווה אליהם. המושל מתרכך ונעשה רב חסד. הוא עורך לכבודם מסיבה מלכותית, שבה הוא מגלה חיבה מיוחדת לאח הצעיר. הוא מעניק לכולם מתנות: "ותרב משאת בנימין ממשאות כולם" (מ"ג, ל"ד). ובעקבות זאת נאמר: "ויתמהו האנשים איש אל רעהו" (שם, ל"ג).
_x000D_
לא חולף זמן רב, ובנימין מואשם בגניבת גביע המושל. בזעמו תובע המושל שבנימין יישאר עבדו. האחים מזדעזעים: "ויקרעו שמלותם" (מ"ד, י"ג).
_x000D_
סופה של הדרמה מתחוללת בעימות גלוי וישיר בין יהודה, נציג האחים, לבין יוסף. יהודה מגן בכל כוחו על בנימין, על חייו ועל חרותו, ובסופה של השיחה הקשה, מסיר יוסף את המסווה מעל פניו ומגלה את זהותו האמיתית.
_x000D_
כעת הבינו האחים את התנהגותו החריגה של יוסף.
_x000D_
מכירת יוסף היתה הפילוג הראשון והקשה שארע בעם ישראל. יוסף ידע כי קולר האשמה תלוי גם בו ובחלומותיו שנראו בעיני האחים כהתנשאות, וכן בדיבה הרעה שהביא עליהם אל אביו. גם הוא תרם את תרומתו להתרחקות ולפרוד בינו לבין האחים.
_x000D_
עתה, כשהתגשם חלום המלכות, פעל יוסף להשיב את האחדות לבית ישראל. הזדמנות זו התגלגלה לפתחו כשהופיעו האחים לפניו.
_x000D_
בטרם יתגלה אליהם, עליהם להכיר את מעמדו האמיתי. עליהם לדעת בעליל שהוא אכן מושל כל יכול, שבכוחו להרע להם ולנקום בהם על כל הכאב והסבל שהסבו לו. ואם למרות כל זאת, הוא יטה אליהם חסד ויגמול להם טובה תחת רעה, הם יבינו שחלומות הנעורים שלו היו אמת אלוקית, אמת שייעודה להושיב את יוסף על כס המלכות. אם ישתכנעו בזאת, תשוב אחדות הלבבות שהתפרקה.
_x000D_
יוסף העמיד אותם במבחן האחווה, הוא חפץ לדעת האם הם יפקירו לגורלו את בנה השני של רחל, שלא היתה אמם. אם ימסרו את נפשם עבורו ולא יתנו לפגוע בו, יראה בכך שהם מכירים במשגה שמכרוהו וחרטתם נובעת ממעמקי הלב.
_x000D_
אמנם, הם עמדו בניסיון. יוסף ידע אפוא שמעגל הפרוד שהוא פתח בו, נסגר. הוא ידע כי חלפה שנאת האחים, והגיעה השעה לשוב אל חיק המשפחה. יוסף התגלה לאחיו ושאל (מ"ה, ג'): "אני יוסף, העוד אבי חי?"
_x000D_
במשך עשרים ושתיים שנה נעדר יוסף מבית אביו. מדוע לא שלח שליח לבשר לאביו כי הוא משנה למלך מצרים? לו לא ירדו האחים למצרים, לא היה יוסף מתגלה לאביו עד יום מותו?
_x000D_
ושאלה נוספת: האחים לא זיהו את יוסף שכן כאשר יצא מבית אביו היה צעיר, ועתה עיטרה חתימת זקן את פניו, אך יוסף זיהה אותם. מדוע, אם כן, לא מיהר לחשוף את זהותו בפניהם ומדוע לא פרש מיד בשלום אביו הזקן?
_x000D_
חלומותיו של יוסף היו בבחינת נבואה שחזתה את אשר יתרחש בעתיד. זו הסיבה שיוסף מבקש מאחיו: "שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי" (בראשית ל"ז, ו'). בחלום הראשון אומר יוסף לאחיו: "והנה אנחנו מאלמים אלומות בתוך השדה, והנה קמה אלומתי וגם ניצבה, והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי" (בראשית ל"ז, ו'). בחלום זה חלם יוסף על אלומות התבואה של האחים המשתחוות לאלומתו. לא האחים השתחוו, כי אם האלומות שאלמו בשדה. יש כאן רמז לכניעתם של האחים ליוסף, לא בשל הכרתם במלכותו, אלא בשל הזדקקותם לאוצרות התבואה שבמצרים בשנות הרעב, ויוסף, המשנה למלך, היה ממונה עליהם.
_x000D_
נציין פרט נוסף. בירידה למצרים שמטרתה קניית תבואה, לא השתתף יעקב אבינו. גם בלהה, הנזכרת ברמז בחלום השני, לא השתתפה בו. רק האחים נכנעו לפני יוסף בשל תבואתו. פרטי החלום הראשון מדוייקים אפוא מאד.
_x000D_
בחלום השני אמר יוסף: "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" (שם ט'). בירידה האחרונה למצרים, לאחר שהתגלה יוסף לאחיו, ירדו גם אביו וגם בלהה אומנתו, שגידלה את יוסף לאחר מות רחל אמו. עתה קיבלו כולם את מלכותו ברצון. הם השתחוו לו מתוך הכרה שהוא משנה למלך. לכן בחלום השני משתחווים אנשים, ולא אלומות.
_x000D_
התנהגותו של יוסף היתה הכנת הקרקע להתגשמות חלומותיו הנבואיים.
_x000D_
יוסף הבין כי החלום הראשון לא התממש בשלמות כי בנימין לא ירד עם אחיו. הוא הבין כי עליו לפעול בשלב זה לביצועו של פתרון החלום הראשון. אמנם יכול היה להתגלות לאחיו ולחשוף את זהותו, אך בכך היה מונע מהחלום להתגשם, שהרי לבטח היה אביו מגיע מיד למצרים כדי לראותו. מצב כזה היה מגשים יפה את החלום השני, אך הוא היה פוסח על החלום הראשון שבו הופיעו אלומות כל השבטים. אכן, רק לאחר שירד בנימין למצרים והשתחווה לפני יוסף יחד עם כל אחיו, נפנה יוסף לגלות את זהותו ולבקש כי ימהרו ויביאו גם את אביו למצרים. מעשה שהיה בו מימוש של החלום השני.

_x000D_