המשימה המרכזית של האדם מפורשת בדברי הפסוק (דברים י', י"ב): "ליראה את ה' אלוקיך".
_x000D_
מה ניתן לעשות כדי לחדד את רגשות היראה בליבנו? והרי חובות הלבבות אינן מהדברים שקל להפעילן?
_x000D_
הדרך להגיע ליראת שמים אינה קצרה. כאשר ביקשו תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי שיברכם לפני פטירתו, הוא ברכם: "יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם, כמורא בשר ודם" (ברכות כ"ח, ב'). "תדעו", אמר להם, "כשאדם עובר עבירה, אומר: 'הלואי שלא יראני אדם'". ליבם של האנשים חרד מפני גילוי מעשיהם על ידי בני אדם, ולכן, עליהם לייחל שלפחות לאותה דרגה תגיע יראת השמים שבליבם.
_x000D_
התחושה שאין מקום הנסתר מעיני ה' ושגם בחדרי חדרים הכל פרוס לפניו, מביא את האדם למעלות עליונות של יראה.
_x000D_
בכל אדם קיים גרעין של יראת ה', אלא שהוא מוסתר על ידי מסכים חומריים. מאמצי האדם צריכים להיות מכוונים להסרת מסכים אלו, ובאותה שעה תתגלה היראה. בתחילת בריאת האדם הוא נוצר כשמרכיב היראה מצוי בליבו פנימה, וכפי שנאמר (קהלת ז', כ"ט): "עשה האלוקים את האדם ישר", אלא שהאדם בבחירתו החופשית מעוות את דמותו. ולכן, אם האדם יסלק את סממני האנוכיות המכלים כל חלקה טובה, מאליה תופיע מידת הענווה ובעקבותיה גם מידת היראה.
_x000D_
היראה, אינה פחד עמום מפני איתני טבע עלומים העלולים להתפרץ ללא הודעה מוקדמת, להכות באדם ובחברה ולזרוע חורבן. יראה זו היא יראתו של עובד האלילים הקדמון! האדם בעולם העתיק סגד מלא פחדים ל'כוחות ההרס', העלה להם קרבנות, כשמטרתו 'להרגיע' אותם. הוא ניסה לשחד את כוחות הפריון, כדי שימשיכו להעניק משפע טובם לאדם ולאדמה. כל צורות הפולחן בימי קדם היו מיוסדות על תיזת הרגעת 'השולטים' בגורל העולם. שכן, אין לדעת מראש מה תהיה התגובה הבאה של "אלים" אלו.
_x000D_
למעשה, בעולם המודרני של ימינו חיים רבים מאד באותה תחושה. ללא אמונה איתנה בצור העולמים, הם נתונים לפי הבנתם השגויה ביד גורל עיוור, המכה, לדעתם, ללא הבחנה בכל פינות תבל. כיום אמנם לא מקריבים קרבנות לכוחות עיוורים אלו, אך האנשים ניצבים, ושוב לפי דעתם, חשופים בפני כל גחמה ובפני כל אסון טבע או שגגת אנוש.
_x000D_
היראה מהבורא היא ניגוד מוחלט למה שהתרחש בלבו של עובד האלילים, וכן למה שמתרחש בלב רעהו בן זמננו. נסביר את הדברים:
_x000D_
יחד עם התחושות העדינות והמרוממות של אהבת ה', נדרש שתשכון בלבנו יראת העונש מפניו. יראה זו אינה פחד מסתורי מפני כוחות נעלמים משתלטים, אלא דרך ארץ בפני החוק המוסרי השולט בעולם, בפני אלוקים המנהל את עולמו בסדר ובמשטר מדוייקים.
_x000D_
יראת רוממות זו היא הערכה מציאותית ומאוזנת הנלמדת מהיקום המופלא המתגלה לנגד עיניו של האדם. זוהי חוקיות, המורה על גדולתו של המחוקק. באורח פראדוכסלי יראה זו אינה יוצרת פחד וריחוק, כי אם אהבה והתקרבות. זאת, בנוסף לרצון הכמוס של האדם לחדור מבעד לצעיף התעלומה המכסה את כל מכמני היקום.
_x000D_
'פחד' זה הקרוי יראת שמים, אינו פחד משתק. להיפך, האדם חש בתוך לבו "שנשמתו נעימה עליו". הוא ממשיך לפעול בלא לאבד את הקשר עם המציאות הסובבת אותו ועם העולם והחברה בהם הוא חי.
_x000D_
פחד זה הוא גם משחרר מאין כמוהו את נפש האדם ובו טמונה הרפואה לכל פחדיו האחרים של האדם. כל בני האדם מלאים בפחדים: יש הפוחדים שמא יאבדו את כספם ומעמדם. יש הפוחדים מפני מחלות וחולשות. אנשים אינם הולכים לרופא כאשר כואב להם, מפחד שיאבחנו בגופם את "המחלה ההיא".
_x000D_
האדם מלא וגדוש בפחדים קטנים. אך כלל גדול הוא: פחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים. מהו הפחד שיכול האדם לקבל עליו, כדי שעל ידו יעקרו מקרבו כל הפחדים האחרים? הוא הפחד מפני הקב"ה. בימים הנוראים כולנו מתפללים: "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת". אנו מתפללים שהפחד הגדול מפני ה' אלקינו, ישחרר אותנו מכל הפחדים המיותרים האורבים לפתחינו ומערערים את חיינו.
_x000D_
היראה מפני ה' והאהבה אליו הינם מזיגה המייפה את החיים ומאירה את הדרך לעלות בהר ה' ולהתייצב לפניו במלוא היפעה.
_x000D_
אך כאן נכונה לנו מבוכה, שכן לא ברור מהי "יראת שמים", מה טיבה וכיצד מקיימים אותה. מה הם הקריטריונים שעל פיהם ייקבע מי הוא "ירא שמים"?
_x000D_
התשובה מצויה בפרשת עקדת יצחק. שם, בסיום הפרשה, אומר המלאך לאברהם: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (בראשית כ"ב, י"ב).
_x000D_
נראה שאברהם לא זכה בתואר "ירא אלוקים" בשל עצם הציות לצו ה'. קיום רצון ה' אמנם משייך את אברהם לעובדי ה' הנאמנים, אך ליראה הוא זכה בזכות התייחסותו המיוחדת. נפרט את הדברים:
_x000D_
א. כאשר שמע אברהם כי עליו לצאת אל הר המוריה ולהעלות את בנו לעולה, היה יכול להשתהות ולומר שה' לא אמר לו מתי לקיים את דבריו. הוא גם לא ציפה שאם ישתהה בביצוע אולי ינתן לו צו אחר ממרום. במקום זאת השכים מוקדם בבוקר, והכין את עצמו ליציאה לדרך. רצונו לקיים את צו הבורא והאהבה אליו גרמו לו למהר.
_x000D_
ב. אברהם חבש בעצמו את חמורו ובקע עצי עולה. כלום לא יכול היה להטיל עבודות אלו על עבדיו? התשובה היא, כי אברהם אהב את בוראו ולכן, הוא חש בעצמו לקיים את מצוותו.
_x000D_
ג. אברהם יכול היה לשאול הן אתמול אמרת לי (בראשית כ"א, י"ב): "כי ביצחק ייקרא לך זרע", ועתה אתה אומר לי: "קח את בנך… והעלהו לעולה"? כיצד, אם כן, תתקיים ההבטחה? אברהם היה יכול להציע את ההצעה ההגיונית: תחילה הוא ישיא את יצחק ולאחר שייוולד לו בן, ייקחהו להר המוריה! אך אברהם לא הציג את הטיעון הזה, אלא קם, הזדרז ויצא לדרך.
_x000D_
ד. כאשר שמע אברהם את הצו, הוא היה חייב להתחלחל מהדרישה להקריב את יצחק, הוא נדרש לסטות מן האמונה שלה הטיף, ולעשות מעשה אלילי המקובל אצל עובדי המולך. הן נגד הקרבת קרבנות אדם הוא פעל כל ימיו. מדוע לא זעק: 'הייתכן?'
_x000D_
אברהם לא השתהה, לא הרהר אחר צו בוראו, לא שאל שאלות ולא הציע הצעות. כל עכבה וכל מכשול שעמדו בדרכו, סולקו באחת. אברהם רצה לקיים את צו בוראו מתוך מסירות, מתוך אהבה. ובשל כך, ורק בשל כך, הוא זכה לתואר "ירא אלוקים".
_x000D_
הרצון המתלווה למצווה, המסירות, ההתלהבות אליה וצורת קיומה הם הם פרי היראה. "יראת שמים" לא מקיימים בנפרד, אלא היא מעורבת בכל מצווה, היא הדובדבן שבקצפת.

_x000D_