נקרא רע
_x000D_
שני הדברים הראשונים שלהם זוכה העוסק בתורה לשמה הם: "נקרא רֵעַ, אהוב". היינו, לומד התורה לשמה זוכה להיקרא רעו של הקב"ה ואוהבו.
_x000D_
"רֵעַ" פירוש חבר לדרך, שותף לרעיון לעשייה. כאמור לעיל, העולם נברא למען הלומד תורה לשמה ומתקיים בזכותו. משום כך הוא נחשב, כביכול, שותף לקב"ה במעשה בראשית. ועוד – הוא אף מקרב את הגאולה בלימודו, הוא מסייע לקרב את העולם אל תכליתו – גילוי כבוד השי"ת ואמיתות תורתו.
_x000D_
רע אהוב
_x000D_
מה בין "רע" ל"אהוב"?
_x000D_
הרע – התקשרות נובעת ממכנה משותף, מחיבור למען השגת מטרה מסוימת. ה"אהוב" מציין את המצב של חיבור ללא דבק חיצוני שמלכדם יחדיו. זהו מצב של אהבה שאינה תלויה בדבר, והיא איננה בטלה לעולם.
_x000D_
מנגד, לרעוּת יש יתרון על פני האהבה –ש היא תמיד דו סטרית. האהוב לא עשה מאומה כדי לזכות באהב אליו, לעומת זאת רעות – שותפות – נרכשת על ידי השקעה ומאמץ.
_x000D_
אצל ה"עוסק בתורה לשמה" מתקיימים שני הדברים גם יחד, והם משלימים זה את זה: כיון שלימודו אינו מוּנע מדחפים אישיים חולפים, הוא אינו חפץ בטובת הנאה, ואף אינו מצפה לגמול, הרי שרעותו עם הקב"ה אינה עתידה להתבטל. גם אם לא יראה טובה בגינה, הוא לא יחדל מלימודו באהבתו את התורה. אם כן שותפותו וחיבורו לקב"ה כמוהם כאהבה שאינה בטלה לעולם.
_x000D_
כמו כן, אהבתו את התורה ואת נותנה אינה נותרת אהבה חד סטרית, אלא הוא אף נקרא אהוב על ידי בוראו.
_x000D_
אבל בשונה מאהובים אחרים, שלא בהכרח פעלו דבר כדי לעורר את האהבה אליהם, הרי שאהוב זה נקרא גם רֵע – הוא כביכול שותף פעיל ומלא ביצירת הקשר בינו לבין הבורא, עד שנעשה שותף לקב''ה במעשה בראשית, וקיומו התמידי של העולם תלוי בו!   
_x000D_
אוהב את המקום
_x000D_
אהבת הבורא היא התכונה שמנחה את הלומד לשמה שהרי מהות ה"לשמה" היא לעשות רצון הבורא, ללא התחשבות בשיקולים אישיים.
_x000D_
כמו כן לימוד התורה הוא הדרך להגיע לאהבת הבורא בדרגה גבוהה יותר. הלא "אהבה" פירושה חיבור שניים שהם אחד. [אהב"ה בגימטריה אח"ד (13)]. אם כן, כיצד ניתן לאהוב את הקב"ה, כביכול, להתחבר עמו?
_x000D_
כעין זה שאלו רבותינו על ציווי התורה: "לאהבה את ה' אלוקיך, ללכת בדרכיו ולדבקה בו" – וכי אפשר לאדם להידבק בשכינה?!
_x000D_
התשובה היא: ניתן להידבק במידותיו של הקב"ה, ולהשיג במידת מה – כביכול – את חכמתו – זוהי אהבת הבורא, ואותה ניתן להשיג על ידי לימוד התורה.
_x000D_
ככל שאדם מתוודע יותר לחכמה האלוקית האינסופית שבתורה הקדושה, נקשרת בלבו האהבה להשי"ת.
_x000D_
אוהב את הבריות
_x000D_
המעלה הבאה של העוסק בתורה היא "אוהב את הבריות". אהבה זו פועל יוצא היא, המשך "טבעי" לעובדת היותו עוסק בתורה לשמה. הלא הלומד תורה לשמה פרק מעליו את רצונותיו האנוכיים, ואין לו שאיפות נוספות מלבד לעשות רצונו של מקום, להידבק בדרכיו, ולהשיג את חכמתו.
_x000D_
כאשר גמר אדם בדעתו לעזוב את חפצי העולם הזה, הוא השיל מעליו את הקנאה, את התאוה ואת הכבוד, ושוב אין מה שיפריד בינו לבין זולתו. כיון שכך, הוא חי בשלום ובאחווה עם כל הבריות. אין הוא מתחרה עם איש.
_x000D_
כיצד? שימו לב: "כל אמן שונא את בני אומנותו" – מדוע? בעל מקצוע מרגיש עויינות ותחרות כלפי אנשים שהם בעלי מקצוע בתחום שלו. זאת משום שנדמה לו, שהם 'לוקחים' ממנו לקוחות, ממעטים את פרנסתו, מסכנים את שמו הטוב.
_x000D_
אבל לא כן תלמידי חכמים הלומדים תורה לשמה. אצלם אנו מגלים את התופעה הפוכה: אהבת הבריות.
_x000D_
וכי מה אכפת לחכם פלוני, שבמקום אחר עוד מאה יהודים מאזינים לשיעור תורני מפי אחר? מה נפקא מיניה לתלמיד חכם אלמוני אם יש אחר, הבקי גם הוא במכמני התורה?! הרי התורה איננה מהווה עבורו קרדום לחפור בו, ואין היא מכשיר לפרנסה או לכבוד, לכן הוא אינו רואה בתלמיד חכם אחר מתחרה שלו.
_x000D_
להפך, הוא שמח שיהודים נוספים לומדים תורה, ואף עושה בעצמו ככל יכולתו להגדיל תורה ולהאדירה.
_x000D_
מתוך לימוד התורה הוא מכיר יותר ויותר את נותן התורה, מבין את חשיבות הלימוד וקיום המצוות, ולכן גם כואב לו כאשר רואה את הבריות עושים רע. על כן הוא מתאמץ רבות להוכיחם וליישר את דרכם. כל זאת, לא מתוך קנאה, וללא התנשאות, אלא מתוך אהבתו להם ומתוך רצון לכוון אותם לרצון ה'. מסיבה זו יעשו דבריו רושם בלב השומעים, שהרי הם דברים היוצאים מן הלב
_x000D_
משמח את המקום, משמח את הבריות
_x000D_
מפעליו הברוכים של העוסק בתורה לשמה, כפי שלמדנו לעיל, מביאים לכך שהוא "משמח את המקום" – שכן במעשיו הוא מביא את העולם לתכליתו, ועל כן יש לקב"ה שמחה על שברא אותו.
_x000D_
על כך אמרו חז"ל: "אשרי מי שעמלו בתורה, וגדל בתורה – ועושה נחת רוח ליוצרו וכו'". מובן, שאין שמחה ועצב לפני הקב"ה אלא כאשר העולם צועד לקראת שלמותו, השלום שורר בין העולם לבין יוצרו, והעולם מלא ברכה ושפע. בכך, כביכול, מתגלה שמחתו של הקב"ה בעולם שברא.
_x000D_
משום כך העוסק בתורה לשמה אף "משמח את הבריות", שכן על ידו חלים בעולם השפע והברכה.
_x000D_
מה עוד שאדם זה מקרב את ישראל לאביהם שבשמים. הן בדוגמה אישית, והן בהדרכה לאחרים, הוא מראה לכולם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, ועל ידי כך הוא משיב רבים מעוון. בהפיצו את אור התורה, הוא מביא שמחה ואושר גם לאחרים. על ידו "העם ההולכים בחושך, ראו אור גדול".
_x000D_
ומלבשתו ענווה ויראה
_x000D_
העוסק בתורה לשמה, זוכה להשיג במשהו את חכמת האמת, ולומד להכיר את גדלות הבורא אל מול אפסות האדם. כתוצאה מכך הוא מתאזר במידת הענווה, והתורה היא ש"הלבישה" לו מידה זו.
_x000D_
על משה רבינו מעידה התורה הקדושה כי הוא "עניו מאד, מכל האדם אשר על פני האדמה". כיצד הגיע למעלת ענווה מופלגת כזו? – משום שהוא זכה להשיג את גדולת הבורא יותר מכל אדם אחר. הוא השיג בבהירות דברים שנביאים אחרים לא זכו להגיע עדיהם.
_x000D_
השגה גבוהה כזו ברוממות השי"ת, היא שהביאה את משה רבינו לענוותנותו הגדולה. לפיכך לומד התורה לשמה, שזוכה למדרגות נשגבות בהכרת חכמת הבורא, זוכה ממילא גם לענווה, ביודעו מיעוט ערך פעולותיו לעומת מעשי הבורא.
_x000D_
הענווה מביאה אף ליראת השם. ברור, כי אין מדובר כאן ביראת חטא בסיסית, אלא ביראת הרוממות, יראה הנובעת מתוך הכרה בגדולת הבורא ובפחיתות האדם. זוהי יראתו של אדם המכיר בגודל התפקיד המוטל עליו, והוא ירא וחרד אם הוא מקיימו כיאות. זוהי יראתו של האוהב, חששו המתמיד אם הצליח להשביע את רצון אוהבו.

_x000D_