טרם מותו ניצל משה רבינו את הזמן שעוד נותר לו לחיות ולקיים מצוות. המצוה שזכה בה משה היתה תיחום ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי עבור רוצחים שהרגו אדם בשגגה. על פי דין תורה חייב רוצח כזה לגלות אל אחת מערי המקלט. היה זה מעשה חסד המתאים לגודל לבו של המנהיג המסור הפועל לתקנת עמו עד לנשימתו האחרונה.
_x000D_
"אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן, מזרחה שמש" (דברים ד', מ"א).
_x000D_
אנו מעריכים את עצם המעשה של תיחום ערי מקלט אלו, ואילו האלוקים מעלה על נס דווקא את התחושה הנסתרת מעין רואה, את ההרגשה הטובה שנטע משה במעשה זה בלב הרוצחים הנבוכים. חשובה היא הידיעה מחממת הלב, שיש מי שדואג להם בלב אוהב.
_x000D_
כך נדרשו שתי המילים: "מזרחה שמש", המופיעות בסופו של הפסוק: "אמר לו הקב"ה: אתה הזרחת שמש לרוצחים" (מסכת מכות דף י'). כלומר, הארת להם פנים, שלחת לעברם את קרני אורך.
_x000D_
גדלות נשמתו של משה רבינו מתבטאת בכך שהיא חשה בצערם של רוצחי העתיד, עד כדי דאגה להם ומציאת מקום מקלט עבורם כבר מעתה. הזדהות זו עם סבלם של אנשים אלו מלמדת על תכונת הארת פנים ששלטה בו, והקב"ה קורא לה – זריחת השמש.
_x000D_
הארת פנים פירושה לחוש מה חסר לו לזולת. לא מדובר רק בחיוך מטעמי נימוס גרידא, אלא בחיוך הנובע מעומק לב אוהב.
_x000D_
למעשה, כך היתה תחילתו של משה בצעדיו הראשונים במצרים: "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" (שמות ב', י"א) – "נתן דעתו ולבו להיות מיצר עליהם". כך בתחילת דרכו במנהיגות, וכך גם סיום מעגל חייו. כל ימיו היו משובצים בביטוי מופלא של אותה התכונה – "וירא בסבלותם".
_x000D_
אם נדקדק בתכונה זו נבחין שהכתוב מייחס אותה לבורא עצמו, וכפי שנאמר בפרשת יציאת מצרים (שמות ב', כ"ג): "וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים". רש"י מפרש: "וידע אלוקים", נתן אליהם לב ולא העלים עיניו". אם להעלמת עיניו של הקב"ה אנו קוראים 'הסתר פנים', הרי שכאשר אין הוא מעלים את עיניו מעולמנו, אנו קוראים לכך 'הארת פנים'.
_x000D_
הארת פנים אלוקית זו משתלשלת אלינו ממרום כשאנו צופים ביופיו של הטבע, כשאנו עומדים נפעמים למראה זריחת השמש מעל ההרים, או בשקיעה המופלאה של השמש בים, או כשאנו עומדים על הר וצופים אל העמק הפרוש למלוא רוחב העין בשלל צבעיו – אנו מנסים להבין מנין באה תחושת היופי הכובשת את לבנו? הרי אין שום סיבה שהדומם יקרין יופי זה. היופי הוא רוחני, הוא גילוי השכינה המגלה את עצמה לעינינו בתוך הטבע. אנו חשים את השכינה, ובה אנו שמחים.
_x000D_
כך גם אצל האדם. אדם המאיר פנים בכוונה האמיתית של המושג, באותו רגע מתגלה בו השכינה שהיא מקור נשמתו. משום כך כה נעים הוא הרגש הזה המפיץ רוגע, נינוחות ושלוות קדומים. כל מי שבא אי פעם במחיצתו של אדם גדול מאיר פנים, מכיר בתחושה עילאית זו אשר כמו במגע קסם הוא משרה שמחה ופיוס על כל מי שנלכד בקרני האורה. האלוקי שבאדם נחשף באותו הרגע במלוא הדרו, ולו לרגע קט. לא בנימוס עוסקים אנו, כי אם בהשראת השכינה. משום כך כה חשובה הסברת פנים זו, והיא ענף חשוב ממצות החסד.
_x000D_
אל לנו להיות בררנים למי להסביר פנים. בוודאי קל יותר להסביר פנים לחברים ולידידים, וייתכן שלא יעלה על דעתנו כי גם לבעל המכולת, לפקיד ולנהג אפשר להסביר פנים, כי גם להם צלם אלוקים. אולי עלינו להפנים שדוקא על ידי כך יתאהב שם שמים על ידינו, כאשר נסביר פנים גם לרחוקים, גם לאנשים זרים לנו שעמם אנו באים במגע לאורך חיינו.
_x000D_
עיקרו של האדם הוא הצלם האלוקי שבו. אותו ניצוץ רוחני שנחצב ממקור החיים עצמם. ניצוץ זה מגלם בקרבו את כל ה"אני" שבנו, את הביטוי הקרוי "אישיות". ברור אפוא שלהעניק כבוד פירושו לכבד את נשמתו של האדם. כל הנאה גופנית המגיעה לאדם, מתווסף לה ערך רב כאשר האדם הנהנה חש בפנימיותו שרצו להיטיב עמו.
_x000D_
החיוך הטוב, הפשוט והלבבי אכן ממלא שליחות זו. הוא חודר כקרן שמש אל נשמתו של האדם ומעניק לה מחומו. החיוך הנובע מעמקי הלב, שופע מן הצלם האלוקי שבך. ברגע החיוך והארת הפנים נקשרים שני חלקי הנשמה – של המחייך ושל המחוייך – והיו לאחד. שני החלקים הללו הנובעים שניהם ממקור אלוקי אחד, מוסיפים להתקשרותם ממד של שלמות.
_x000D_
החיוך כמוהו כשמש. בכוחו להצמיח את אחדות הנבראים ביניהם, וממילא גם את הקשר ההדוק עם בוראם. את זאת הנחיל משה באחת המצוות האחרונות שזכה לקיים עלי אדמות.
_x000D_
מעובד מהספר "פרשה וליקחה"

_x000D_